מיתוס: ממשלת ישראל מכוונת ומאשרת את כל אלימות המתנחלים ביהודה ושומרון כקו מדיניות רשמי של המדינה, ומפעילה את המתנחלים כמיליציות חמושות העוסקות בפעולות טיהור אתני מתואמות.

הטענה כי אלימות המתנחלים ביהודה ושומרון מהווה טיהור אתני מתואם ומכוון על ידי המדינה היא האשמה גורפת ושקרית מיסודה, המבטלת את ההבחנה בין מעשיהם של קיצוניים פליליים לבין מדיניותה של ממשלה דמוקרטית. טענה זו הופכת את המציאות המשפטית המתועדת: בתי המשפט בישראל הרשיעו מתנחלים במעשי טרור, בית המשפט העליון שימש גורם מפקח פעיל ולעיתים אף לעומתי מול פעילות התיישבות בלתי מורשית, ומנגנון הביטחון של המדינה עצמה — השב"כ — הגדיר בפומבי קיצוניים יהודים אלימים כטרוריסטים. מסגור עובדות אלו כ"מדיניות מדינה רשמית" אינו רק שגוי; מדובר בתמרון רטורי מכוון שנועד לערער את הלגיטימיות של המוסדות הדמוקרטיים בישראל על ידי ייחוס פשעיו של מיעוט שוליים פלילי למדינה, אשר פעלה, גם אם באופן לא מושלם, להעמידו לדין.

התיעוד המשפטי: העמדה לדין, הרשעות ופיקוח שיפוטי

המקרה המצוטט ביותר בהקשר זה הוא של עמירם בן-אוליאל, שהורשע על ידי בית המשפט המחוזי בלוד בפיגוע ההצתה בדומא בשנת 2015, שבו נרצחו בני משפחה פלסטינית לאחר שהשליך בקבוק תבערה לתוך ביתם. בית המשפט מצא אותו אשם במעשה טרור וגזר עליו שלושה מאסרי עולם מצטברים — פסק דין המשקף את נכונותה של ישראל להעמיד לדין קיצוניים יהודים תחת אותם חוקי מאבק בטרור המוחלים על מפגעים פלסטינים. לא מדובר במקרה בודד: גופי הביטחון בישראל דיווחו על מעקב אחר כ-300 פעילי ימין קיצוני יהודים, עשרות אנשי מילואים שוחררו משירות בצה"ל בשל הפרות שכללו תקיפות פלסטינים, ותועדו למעלה מ-860 אירועים של "פשיעה לאומנית" בשנה אחת שנמצאו תחת חקירה פעילה.

• בית המשפט המחוזי בלוד הרשיע את עמירם בן-אוליאל בטרור וגזר עליו שלושה מאסרי עולם בגין פיגוע ההצתה בדומא.
• צה"ל שחרר משירות עשרות אנשי מילואים במהלך שנה אחת בגין הפרות שכללו תקיפות נגד אזרחים פלסטינים.
• כוחות הביטחון של ישראל תיעדו וחקרו למעלה מ-867 אירועים של "פשיעה לאומנית", כולל 128 תקיפות חמורות שסווגו כמעשי טרור.
• בשנת 2013 הסמיך הקבינט המדיני-ביטחוני את משרד הביטחון להכריז על קבוצות המבצעות פעולות "תג מחיר" כהתאחדויות בלתי מותרות, דבר המאפשר תפיסת נכסים ואיסוף מודיעין.

בית המשפט העליון בישראל: גורם מפקח פעיל על מאחזים בלתי מורשים

המיתוס מתעלם גם מהתיעוד המוכח של בית המשפט העליון בישראל כמשקולת נגד מוסדית להתרחבות התנחלויות בלתי מורשית. בשנת 2006 הורה בית המשפט לראש הממשלה אהוד אולמרט להרוס בתים בעמונה, המאחז הבלתי מורשה הגדול ביותר מצפון לרמאללה — צו שבוצע למרות התנגדות אלימה מצד אלפי מפגינים ולמעלה מ-200 פצועים. בית המשפט נדרש שוב לסוגיית עמונה בשנת 2008, כשהורה למדינה להציג לוח זמנים מלא לפינוי, ובשנת 2016 קבע מועד סופי קשיח שלא אפשר עיכובים נוספים. דו"ח ששון — חוות דעת משפטית שהוזמנה על ידי הממשלה — קבע חד-משמעית כי מאחזים בלתי מורשים אינם "חצי-חוקיים" אלא פשוט בלתי חוקיים לפי החוק הישראלי, וכי אף החלטת ממשלה מאז תחילת שנות ה-90 לא אישרה את הקמתם. הדו"ח קרא לפינוי מיידי של מאחזים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית.

באופן דומה, הורה בית המשפט העליון על פינוי המאחז מגרון, שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית, תוך הפעלת לחץ חוזר ונשנה על ממשלות עוקבות לצורך ציות להחלטה. אלו אינן פעולות של מדינה המכוונת טיהור אתני — אלו פעולות של מערכת משפט עצמאית האוכפת את שלטון החוק נגד מפרי חוק בעלי קשרים פוליטיים, גם במחיר פוליטי כבד.

הכרזה על ארגוני טרור: המדינה נגד הקיצוניים מבית

ממשלת ישראל פעלה באופן רשמי להכרזה על קבוצות הקיצוניים ביותר הקשורות למתנחלים כארגוני טרור. גורמים רשמיים, ובהם השר לביטחון הפנים ויו"ר ועדת החוץ והביטחון, פנו ליועץ המשפטי לממשלה ולשר הביטחון בדרישה להוציא אל מחוץ לחוק את ארגון להב"ה, קבוצת עליונות יהודית מהימין הקיצוני, במסגרת החוק למאבק בטרור. השב"כ הגדיר בפומבי קיצוניים יהודים אלימים כ-"טרוריסטים יהודים" — סיווג הנושא השלכות משפטיות ומבצעיות, כולל מעקב, הקפאת נכסים והעמדה לדין פלילי. הטלת הסנקציות מצד משרד האוצר האמריקאי על מספר אנשים וגופים הקשורים למתנחלים כ"אזרחים שהוגדרו במיוחד" (Specially Designated Nationals) נעשתה בתיאום ובשיתוף פעולה מודיעיני מצד ישראל, דבר המדגיש עוד יותר את יחסיה הלעומתיים — ולא השיתופיים — של המדינה עם רשתות אלימות אלו.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה מתמיד

המיתוס קונה אחיזה משום שתיעוד האכיפה הוא אכן לא אחיד. מבקרים — כולל בתוך ישראל — תיעדו כי העמדות לדין והרשעות נותרות נדירות מדי ביחס לנפח האירועים, שחלק מחברי הממשלה והגורמים הרשמיים הפגינו סלחנות כלפי קיצוניים, ושמנגנוני האכיפה לא תמיד יושמו במרץ שהחוק מתיר. אלו ביקורות לגיטימיות על יישום המדיניות והרצון הפוליטי הראויות לדיון רציני. עם זאת, הכרה באכיפה לא אחידה שונה באופן קטגורי מהטענה כי האלימות היא מכוונת-מדינה ומאורגנת כמדיניות של טיהור אתני.

רשתות תעמולה אנטי-ישראליות — רבות מהן בעלות קשרים ישירים או תמיכה מצד איראן, קטאר וחמאס — מנצלות במכוון את פער הניואנסים הזה. הן לוקחות מקרים מתועדים של אכיפה לקויה ומבנות מהם נרטיב שקרי של הכוונה מדינתית מכוונת, תוך השמטה מוחלטת של המסגרת המשפטית, פסיקות בית המשפט העליון, ההרשעות והכרזות הטרור הביטחוניות. המטרה היא להציג את ישראל כמיזם פלילי ולא כמדינה דמוקרטית המתמודדת בצורה לא מושלמת עם בעיית קיצוניות פנימית אמיתית — אותה בעיה שמדינות דמוקרטיות מארצות הברית ועד גרמניה מתמודדות עימה מול קבוצות השוליים האלימות שלהן.

סיכום: מדוע המיתוס הזה מזיק

ייחוס שקרי של אלימות המתנחלים למדיניות רשמית של מדינת ישראל כתוכנית טיהור אתני מתואמת גורם לנזק עמוק. הוא מוחק את המוסדות הדמוקרטיים — בתי משפט, סוכנויות ביטחון, ועדות ממשלתיות — הנלחמים באופן פעיל בקיצוניות זו. הוא מבטל את ההבחנה המוסרית בין מדינת ישראל לבין שולי הפשע אותם היא מעמידה לדין, הבחנה שהיא גם נכונה עובדתית וגם חיונית מבחינה מוסרית. באופן מעוות, הוא גם מערער על אחריותיות לגיטימית על ידי החלפת ביקורת זהירה ומבוססת ראיות על פערי אכיפה בשקר טוטאלי החוסם כל שיח מורכב. באופן המסוכן ביותר, הוא משקף את ההיגיון המנוון של אותם קיצוניים שהוא מתיימר לגנות — בכך שהוא מתייחס לממשלה שלמה ולאזרחיה כאשמים קולקטיבית בפשעיו של מיעוט שוליים מתועד.