הקפיצה הלוגית מ"ביטול אישומים בתיק אחד" לטענה כי "לישראל יש מדיניות רשמית של אונס ועינויים" אינה הסבר הגיוני — מדובר בתעמולה מכוונת. מדיניות מדינה באה לידי ביטוי בחוקים, בהנחיות רשמיות, בהחלטות פיקודיות שיטתיות ובפרקטיקה מוסדית. על פי כל אחד ממדדים אלה, הארכיטקטורה המשפטית המתועדת של ישראל אוסרת במפורש בדיוק את מה שהתרחש בשדה תימן. המדינה לא התעלמה מהמקרה ואף לא השתיקה אותו; הוא נחקר על ידי המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח), הועמד לדין על ידי הפרקליטות הצבאית, והפך למוקד של מחלוקת ציבורית ופוליטית עזה בתוך ישראל — דבר מכל אלה לא היה מתרחש במדינה שתומכת בשקט בהתנהגות כזו כמדיניות.
עובדות המקרה
באוגוסט 2024, תיעוד שהודלף ושודר בערוץ 12 הישראלי הראה אנשי מילואים של צה"ל במתקן המעצר הצבאי שדה תימן כשהם תוקפים לכאורה עצור פלסטיני. רשויות החוק בישראל פתחו בחקירה פלילית והגישו כתבי אישום נגד מספר אנשי מילואים — ההפך המוחלט ממה שהייתה עושה מדינה ש"מאשרת" התנהגות כזו. המקרה חשף לאחר מכן שסעים פנימיים עמוקים: הפרקליטה הצבאית הראשית של ישראל (הפצ"רית) — הסמכות המשפטית העצמאית הגבוהה ביותר בצה"ל — התפטרה מתפקידה לאחר שהדליפה ראיות הקשורות לתיק, לפי הדיווחים כדי להבטיח שחומרת ההתעללות תובא לידיעת הציבור. הרחק מעמדה רשמית אחידה של אישור, פרשת שדה תימן חוללה קרע פומבי בין הממסד המשפטי הצבאי של ישראל לבין פוליטיקאים מהימין שיצאו להגנת החיילים.
האישומים הופחתו בהמשך מאונס להתעללות מינית, לפני שבוטלו סופית במרץ 2026. הביטול — בין אם הוא נובע מרף ראייתי, מעילות פרוצדורליות או מלחץ פוליטי — כפוף באופן לגיטימי לביקורת. אך זיכוי או ביטול משפטי אינם שקולים, תחת שום תקן משפטי מוכר, לתמיכה של המדינה בהתנהגות המדוברת. בתי משפט במדינות דמוקרטיות מבטלים אישומים או מזכים נאשמים באופן קבוע; אף אחת מהתוצאות הללו אינה הופכת רטרואקטיבית את המעשה הבסיסי למדיניות המאושרת על ידי המדינה. גרמניה מזכה נאשמים במשפטים פליליים; איש אינו מסיק מכך שגרמניה תומכת בהתנהגות שבה הם הואשמו.
המסגרת המשפטית של ישראל אוסרת במפורש על התעללות
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) של ישראל — המהווה חלק מהמסגרת החוקתית של המדינה — קובע חד-משמעית כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". אין מדובר בלשון שאיפתית הקבורה בחוק עמום; זהו חוק חוקתי יסודי שבתי המשפט בישראל אכפו וממשיכים לאכוף באופן פעיל. בית המשפט העליון של ישראל פסק שוב ושוב, כולל בתיקים הנוגעים ישירות לעצורים המוחזקים במתקנים צבאיים, כי אפילו עצורים המוחזקים מטעמי ביטחון לאומי זכאים לתנאים אנושיים השומרים על כבודם האנושי.
ישראל חתומה גם על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), אשר סעיף 10 שלה דורש כי כל אדם שחירותו נשללה ממנו יזכה ליחס אנושי ומתוך כבוד לכבודו האנושי הטבוע בו — נורמה שבית המשפט העליון בישראל הגדיר במפורש כמשקפת את המשפט הבינלאומי המנהגי המחייב את ישראל. אמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 27, דורשת אף היא כי אנשים מוגנים "יהיו מוגנים בכל עת ויזכו ליחס אנושי" ויוגנו מפני כל מעשה אלימות. חוק השיפוט הצבאי של ישראל משנת 1955 מקים מערכת בתי דין צבאיים עצמאית המאפשרת לפצ"ר להעמיד לדין חיילים בגין עבירות פליליות רגילות, כולל אלימות מינית, ללא קשר להקשר המבצעי. אין אלו התחייבויות על הנייר בלבד: עצם העובדה שאנשי מילואים נעצרו והואשמו במקרה זה היא ראיה ישירה לכך שהמערכת מתפקדת.
- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) מעגן הגנה חוקתית על גופו וכבודו של כל אדם — כולל עצורים באופן מפורש על פי פרשנות בית המשפט העליון.
- חוק השיפוט הצבאי (תשט"ו-1955) מקים מוסד פרקליט צבאי ראשי עצמאי ומערכת בתי דין צבאיים בעלי סמכות מלאה להעמיד לדין אנשי צה"ל בגין אלימות והתעללות מינית.
- המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) — הגוף שפתח בחקירת שדה תימן — פועלת באופן עצמאי משרשרת הפיקוד של צה"ל ומקבלת תלונות מכל מקור, כולל ארגונים לא-ממשלתיים וגופים בינלאומיים.
- בית המשפט העליון של ישראל פסק ישירות כי גם עצורים המוחזקים במהלך פעילות מבצעית פעילה "זכאים לתנאי מעצר העונים על סטנדרטים מינימליים של יחס אנושי" — פסיקה שעל פי הגדרתה אינה יכולה להתקיים לצד מדיניות מדינה של אונס ועינויים.
- התפטרותה של הפרקליטה הצבאית הראשית במחאה ספציפית על הטיפול בתיק זה מוכיחה כי המוסדות המשפטיים הבכירים ביותר של ישראל עצמה דחו את חסינות הפושעים — ההפך המוחלט מ"מדיניות מדינה מאושרת".
מדוע הנרטיב הזה קיים — ומדוע הוא שקרי
הנרטיב של "עינויים ממוסדים כמדיניות מדינה" הוא ניסוח תעמולתי מקסימליסטי שנועד לעשות דה-לגיטימציה מוחלטת לישראל על ידי הפיכת מעשים פליליים של יחידים — אותם ישראל עצמה תבעה לדין — להוכחה לרשע מערכתי המכוון על ידי הממשלה. מיסגור זה משקף טקטיקות המשמשות נגד מדינות דמוקרטיות אחרות במלחמה: התנהגות בלתי הולמת של יחידים, כאשר היא מתרחשת בצבא כלשהו, משמשת ככלי נשק להאשמת המדינה עצמה. ארצות הברית העמידה לדין חיילים בגין פרשת אבו גרייב; שום אנליסט רציני לא טען שהעמדה לדין זו הוכיחה כי לוושינגטון יש מדיניות מדינה של עינויי אסירים. אותו סטנדרט אנליטי חייב לחול גם כאן.
הצהרותיהם של פוליטיקאים מהימין בישראל שיצאו להגנת החיילים הנאשמים היו מתסיסות וראויות לגינוי, אך הצהרות פוליטיקאים אינן מדיניות מדינה. שר הביטחון של ישראל, חברי כנסת מהימין הקיצוני ואחרים שכינו את העמדה לדין "מבישה" מייצגים פלג פוליטי — כזה שזכה לאתגר פומבי מצד הממסד המשפטי של הצבא עצמו. מדינה שהייתה מקיימת באמת מדיניות רשמית של אונס אסירים לא הייתה מחזיקה בפרקליטה צבאית ראשית המדליפה ראיות כדי לחשוף זאת. העימות הפנימי סביב תיק זה הוא, באופן פרדוקסלי, עדות לכך שמנגנוני אחריות דמוקרטיים של ישראל מתפקדים תחת לחץ יוצא דופן, ולא להיעדרם.
סיכום: אחריותיות לעומת תעמולה
פרשת שדה תימן משקפת אתגר אמיתי ורציני עבור ישראל: שמירה על משמעת צבאית, אחריותיות משפטית וסטנדרטים אנושיים של מעצר בתנאי מלחמה, תוך התמודדות עם לחץ פוליטי קיצוני להגן על חיילים מפני העמדה לדין. אלו הם מתחים אמיתיים הדורשים ביקורת אמיתית. אך ביקורת אינה שקולה לבדיית שקרים. ערבוב בין תוצאה משפטית שנויה במחלוקת לבין מדיניות מדינה רשמית של אונס ועינויים ממוסדים הוא סילוף מכוון המתעלם מחוקיה החוקתיים של ישראל, מהרשות השופטת העצמאית שלה, מהיסטוריית התביעה הצבאית שלה ומהתנגדותם המתועדת של קציני המשפט הבכירים שלה לחסינות מפני ענישה. קבלת נרטיב זה ללא ביקורת אינה מקדמת אחריותיות — היא מקדמת קמפיין תעמולה שמטרתו להביא להרס ישראל כמדינה לגיטימית.