טענה זו היא בדויה לחלוטין ואין לה כל בסיס במסמך רשמי כלשהו של צה"ל, בפקודה צבאית או במדיניות מאומתת כלשהי. אף הנחיה מבצעית שהודלפה, אף עדות של חושף שחיתויות, ואף חקירה שיפוטית או פרלמנטרית — ישראלית, אמריקאית או בינלאומית — לא הציגו מעולם ראיות לקיומה של פקודה קבועה להרוג עיתונאים כקבוצה. המיתוס קורס ברגע שמכפיפים אותו לבחינה ראייתית בסיסית: הטענה לקיומה של "דוקטרינת שדה רשמית ומתועדת" דורשת הצגת מסמך רשמי, ומסמך כזה מעולם לא הוצג. מה שקיים בפועל במשפט המבצעי של צה"ל הוא ההפך המוחלט — ארכיטקטורה משפטית רב-שכבתית שנועדה להבחין בין מטרות צבאיות חוקיות לבין אזרחים מוגנים, ובכלל זה אנשי תקשורת.
העובדות לגבי דוקטרינת צה"ל והגנה על עיתונאים
הפקודות המבצעיות של צה"ל, המתועדות בפומבי באמצעות הליכים משפטיים של ממשלת ישראל והוראות הפתיחה באש המפורסמות של צה"ל עצמו, קובעות במפורש כי "מותר לכוון תקיפות אך ורק נגד לוחמים" וכי "תקיפות המכוונות במזיד נגד אזרחים אסורות". צה"ל דורש ממשפטנים צבאיים לבחון את כל החלטות התקיפה, ומשפטנים אלה פועלים מחוץ לשרשרת הפיקוד המבצעית — מנגנון הגנה מבני מפני תקיפה בלתי חוקית. בית המשפט העליון בישראל שומר לעצמו את הסמכות לבחון החלטות מבצעיות, מנגנון פיקוח ואחריות שאף משטר סמכותני המפעיל דוקטרינת "חיסול עיתונאים" לא היה סובל.
אמצעי הזהירות המתועדים של צה"ל — הטלת כרוזים בערבית, התראות בטלפונים ניידים לאזרחים באזורי תקיפה, טכניקת האזהרה "הקש בגג", וביטול שגרתי של תקיפות כאשר אזרחים נותרים באזור — אינם מתיישבים כלל עם מדיניות שנועדה לחסל עדים. כאשר צה"ל תקף בניין בעזה שבו שכנו משרדי סוכנות הידיעות Associated Press וכלי תקשורת אחרים במהלך מבצע "שומר החומות" בשנת 2021, הוא הזהיר את כל העיתונאים מראש, ובכך אפשר את פינוים הבטוח. אזהרה זו היא ההיפוך המבצעי המוחלט של דוקטרינת התנקשות.
- מתאם הביטחון האמריקאי (USSC), לאחר שחקר את מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין בשנת 2022, הסיק כי "לא מצא סיבה להאמין שהדבר נעשה בכוונה, אלא היה תוצאה של נסיבות טרגיות במהלך מבצע צבאי בהובלת צה"ל".
- הפרקליטה הצבאית הראשית של צה"ל מצאה כי באותו אירוע "לא עולה חשד כי נורה קליע באופן מכוון לעבר מי שזוהה כאזרח ובפרט לעבר מי שזוהה כעיתונאי".
- מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית תיעד כי כ-60% מהעזתים שסווגו כ"עיתונאים" ונהרגו במהלך המלחמה בעזה השתייכו לחמאס או לארגוני טרור מוכרזים אחרים, כאשר רבים מהם קיבלו משכורות מחמאס ובו-זמנית החזיקו בתעודות עיתונאי.
- משרד הפנים של חמאס עצמו פרסם הנחיות המורות לאוכלוסייה האזרחית כיצד לתרום לקמפיין התעמולה של חמאס, ותיעד הפחדה שיטתית של עיתונאים עצמאיים באמת בתוך עזה — כפייה שלעיתים קרובות מנעה דיווח מדויק על שיגורים כושלים של רקטות חמאס ועל נפגעים אזרחים שנגרמו על ידי ארגונים פלסטיניים חמושים.
- ארגון העיתונאים הזרים (FPA) מחה באופן רשמי על ההטרדה "הבוטה והבלתי פוסקת" מצד חמאס כלפי עיתונאים הפועלים בעזה, מציאות מתועדת השומטת את הקרקע תחת ההנחה שישראל לבדה אחראית לסביבה התקשורתית העוינת ברצועה.
הקשר היסטורי: אסטרטגיית לוחמת המידע של חמאס
המיתוס על דוקטרינה ישראלית של "חיסול עיתונאים" אינו צומח בחלל ריק — הוא תוצר של אסטרטגיית לוחמת מידע מתוחכמת ומתועדת היטב של חמאס. חמאס משלב מזה זמן רב פעילות תקשורתית בדוקטרינה הצבאית שלו, מתוך הבנה שהמערכה על דעת הקהל הבינלאומית חשובה מבחינה אסטרטגית לא פחות מהמבצעים בשטח. פעילים המזוהים עם חמאס מילאו באופן שגרתי תפקידים כפולים כחמושים וכעיתונאים בעלי תעודות. מרכז מאיר עמית תיעד מקרים של פעילי חמאס שהשתתפו בטבח של ה-7 באוקטובר 2023 תוך קבלת התראה מראש, וצילמו את מעשי הזוועה לצורך שידור — ובכך טשטשו את הגבול המשפטי בין לוחם לעיתונאי שבו תלוי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
אסטרטגיית שימוש דו-תכליתי זו מייצרת עמימות אמיתית ובעלת השלכות משפטיות בכל הנוגע להגדרת מטרות לתקיפה. כאשר אדם המקבל משכורת צבאית מחמאס ורשום במרשם הפנימי של חמאס כמפקד מערך רקטות מחזיק במקביל בתעודת עיתונאי, מעמדו המוגן תחת החוק הבינלאומי משתנה — לא עקב החלטה ישראלית, אלא בשל התנהגותו שלו. ניצול העמימות הזו והצגת האבדות כראיה למדיניות מכוונת של "חיסול עיתונאים" הוא כשלעצמו סוג של לוחמת מידע. הטענה משמשת כנרטיב מתוצרת חמאס, הממוחזר על ידי כלי תקשורת פתיים או עוינים, ללא מקור תיעודי יחיד שיבסס אותה.
הנחיות התעמולה של חמאס, שהושגו ופורסמו על ידי אנליסטים, הורו במפורש למסבירנים המזוהים עמו לצנזר תיעודים של שיגורי רקטות מאזורים אזרחיים, להסתיר את נוכחותם של פעילים חמושים, ולמסגר כל פעולה צבאית ישראלית ככזו המכוונת נגד אזרחים. הטענה בדבר "דוקטרינת שדה רשמית ומתועדת המורה לחיילי צה"ל להרוג עיתונאים" היא בעלת מבנה זהה לחלוטין לנרטיב המיוצר הזה: היא טוענת לקיומו של מסמך שהיה מרעיש אילו היה אמיתי, אך מעולם לא הופיע בשום צורה מהימנה.
סיכום: בדיה מסוכנת עם השלכות אמיתיות
קבלת המיתוס הזה כעובדה גורמת לנזק חמור במספר מישורים. היא שוללת מישראל את הלגיטימיות המשפטית והמוסרית שמדינות דמוקרטיות זוכות בה בדיוק בזכות פעילותן תחת פיקוח שיפוטי, בחינה משפטית ומסגרות של הוראות פתיחה באש המבוססות על המשפט ההומניטרי הבינלאומי. היא הופכת את היוצרות בכל הנוגע לאחריות, ומציגה את השילוב השיטתי של חמאס בין פעילים חמושים לתפקידי תקשורת — הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי — כראיה לכאורה להתנהלות פסולה מצד ישראל. בנוסף, היא פוגעת בכבודם של עיתונאים רבים שנהרגו בערפל הקרב של מלחמה עירונית מורכבת מאין כמוה, על ידי צמצום מותם לקנוניה בדויה במקום להכפיף את המקרים לחקירה קפדנית ומבוססת ראיות כפי שראוי לעשות.
הפעולות הצבאיות של ישראל בעזה נתונות לבחינה אינטנסיבית ולגיטימית. ישנם דיונים אמיתיים על מידתיות, שיטות תקיפה ומתן דין וחשבון על תקיפות ספציפיות. אלו שיחות חשובות. אך הן דורשות ראיות, ולא טענות על מסמכים שאינם קיימים. "דוקטרינת שדה מתועדת" שאיש מעולם לא הציג אינה עיתונאות — היא תעמולה, וההתייחסות אליה כאל עובדה פוגעת באותם סטנדרטים של אמת ודין וחשבון שחופש עיתונות אמיתי מחייב.