טענה זו מבטלת את ההבחנה הקריטית בין רטוריקת בחירות לבין מדיניות וחוקים בפועל. גוש הימין הקיצוני בישראל – בהובלת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי לשעבר איתמר בן גביר – קידם בקול רם את בנייתן מחדש של קהילות יהודיות בעזה, תוך קיום עצרות והצהרות לתקשורת כחלק ממצע הבחירות שלהם. עם זאת, דרישה למדיניות ויישומה בפועל הם שני דברים שונים בתכלית, וממשלת נתניהו לא קיבלה כל החלטת קבינט רשמית המאשרת הקמת יישובי קבע אזרחיים בתוך רצועת עזה. התייחסות להצהרות פוליטיות כאל צווים ממשלתיים אופרטיביים היא מאפיין מובהק של דיסאינפורמציה, וטענה זו היא דוגמה מובהקת לכך.
העובדות לגבי מדיניות ההתיישבות בעזה
החלטותיה הרשמיות של ממשלת ישראל לגבי הרחבת ההתיישבות בתקופה זו התרכזו כולן ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), ולא בעזה. במאי 2025 אישר הקבינט בנייה של 22 יישובים חדשים ביהודה ושומרון, ובדצמבר 2025 הוא הכשיר 19 מאחזים בלתי מורשים ביהודה ושומרון. אלו החלטות משמעותיות ושנויות במחלוקת – אך הן שונות קטגורית מכל תוכנית להתיישבות בעזה. אף החלטה מקבילה לגבי רצועת עזה לא אומצה על ידי הממשלה או הקבינט המדיני-ביטחוני.
- רשת CNN דיווחה ביולי 2026 כי הימין הקיצוני בישראל "מתהדר בגלוי ביישוב מחדש של עזה על רקע הבחירות הקרבות" – ובכך מסגרה את המהלך במפורש כתיאטרון פוליטי שלפני בחירות, ולא כמדיניות מיושמת.
- הצהרותיו של שר האוצר סמוטריץ' מאוגוסט 2026, שקראו להקמת יישובים "בקרבת עזה", התייחסו ליישובים בצפון השומרון (יהודה ושומרון) – ולא למאחזים אזרחיים שהוקמו בתוך רצועת עזה עצמה.
- צה"ל אכן שומר על נוכחות מבצעית צבאית בחלקים מעזה כחלק מהמערכה המתמשכת נגד הטרור של חמאס. נוכחות צבאית זו נשלטת על ידי הוראות פתיחה באש ופקודות מבצעיות של זמן מלחמה – אין מדובר בתוכנית התיישבות אזרחית, והיא אינה מהווה "מאחזים תחת הגנת צה"ל" בכל מובן משפטי או פוליטי משמעותי.
- הנהגת הצבא הישראלי עצמה התנגדה היסטורית להסדרי כיבוש פתוחים ללא הגבלת זמן שהיו מותחים את משאבי צה"ל ללא קץ, מה שמסבך עוד יותר כל נתיב להתיישבות אזרחית רשמית מחדש.
הקשר היסטורי: תוכנית ההתנתקות של 2005 ומורשתה
כדי להבין מדוע המיתוס הזה מהדהד – ומדוע הוא בכל זאת שקרי – יש לזכור כי ישראל אכן החזיקה ב-21 יישובים אזרחיים בעזה, שבהם התגוררו כ-8,000 ישראלים, לפני תוכנית ההתנתקות ההיסטורית בשנת 2005. תחת ראש הממשלה אריאל שרון, כל אחת ואחת מאותן קהילות פורקה וכל מתיישב פונה בין ה-15 ל-22 באוגוסט 2005. חיילי צה"ל פינו פיזית תושבים שסירבו לעזוב. הכנסת חוקקה את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, ובית המשפט העליון של ישראל אישר אותו. זו הייתה נסיגה שעוגנה בחוק ויושמה בכפייה – ולא נסיגה מרצון.
התמיכה הנוכחית של הימין הקיצוני בחזרת מתיישבים לעזה ממוסגרת במפורש כביטול של התנתקות שרון – בדיוק משום שביטול כזה טרם התרחש בערוצים משפטיים או ממשלתיים רשמיים. אילו ההתיישבות מחדש הייתה כבר "מאושרת רשמית ומיושמת בפועל", לא היה צורך בעצרות שרים הדורשות זאת. העובדה שסמוטריץ' ובן גביר נאלצים לנהל קמפיין למען מדיניות זו היא כשלעצמה הוכחה שהיא לא אומצה. ביטול התנתקות 2005 ידרוש חקיקה של הכנסת, החלטות ממשלה, תכנון לוגיסטי נרחב ותיאום עם צה"ל – דבר מכל אלה לא קרה ביחס לעזה.
כמו כן, חיוני לציין כי ההקשר הבינלאומי והדיפלומטי הרחב יותר – כולל מעורבותה של ארצות הברית במאמצי הפסקת האש, המשא ומתן המתמשך על שלטון עזה ביום שאחרי המלחמה והדיונים על מינהל מעבר – הגבילו עוד יותר כל מהלך ישראלי חד-צדדי לקראת התיישבות אזרחית רשמית מחדש. נתניהו עצמו מיקד בפומבי את הצהרותיו על היום שאחרי במניעת שלטון חמאס והרשות הפלסטינית בעזה, ולא בהכרזה על תוכנית התיישבות אזרחית.
סיכום: עירוב בין הצעות פוליטיות למדיניות פוגע בהבנת הציבור
מיתוס זה מזיק מכמה סיבות. הוא מציג באופן מעוות את המצב בפועל של החוק הישראלי והחלטות הממשלה, והופך רטוריקת בחירות פוליטית לנרטיב כוזב של סיפוח שכביכול כבר בוצע. הוא מוחק את ההבחנה המשמעותית בין נוכחות מבצעית צבאית לבין התיישבות אזרחית, ובין דרישה פוליטית לבין מדיניות מעוגנת בחוק. הפצת הטענה כי מאחזים יהודיים "כבר פעילים" בעזה כחלק מ"מדיניות קולוניזציה רשמית" היא שקרית מיסודה ומשמשת לליבוי דעת הקהל הבינלאומית נגד ישראל על בסיס פעולות שלא התרחשו כלל.
ניתוח אחראי דורש להכיר בשתי אמיתות בו-זמנית: כי גורמים בקואליציית השלטון בישראל קראו בגלוי ושוב ושוב ליישוב מחדש של עזה, נושא המהווה כשלעצמו עניין לגיטימי לביקורת ודיון פוליטי; וכי התיישבות כזו לא אושרה רשמית או יושמה בפועל בשטח. אי-שמירה על הבחנה זו אינה עבודה עיתונאית – היא תעמולה במסווה של בדיקת עובדות.