טענה זו שקרית כמעט בכל פרט עובדתי שלה. צווי הנשיאות של טראמפ בנושא אנטישמיות בקמפוסים — צו נשיאותי 13899 (כהונה ראשונה) וצו "צעדים נוספים למאבק באנטישמיות" (כהונה שנייה) — הם הנחיות לאכיפת זכויות האזרח, ולא חקיקה פלילית. הם אינם יכולים ואינם יוצרים עבירות פליליות פדרליות חדשות, שכן סמכות זו נתונה לקונגרס בלבד. שום סעיף באף אחד מהצווים הללו אינו הופך ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל או תמיכה בזכויות הפלסטינים לעבירה פלילית, ואף סטודנט באוניברסיטה אמריקאית לא עמד לדין פלילי תחת צווים אלה בגין ביטוי פוליטי מוגן.
המנגנון שצווים אלה מפעילים הוא סימן VI של חוק זכויות האזרח משנת 1964, האוסר על מוסדות הממומנים על ידי הממשל הפדרלי להפלות על רקע גזע, צבע עור או מוצא לאומי. כלי האכיפה הוא שלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות שאינן עומדות בדרישות — סנקציה אזרחית ומנהלית המופנית כלפי מוסדות, ולא כלפי סטודנטים. אוניברסיטת קולומביה, למשל, ספגה השעיה של מענקים פדרליים בסך 400 מיליון דולר בשל כישלונה להגן על סטודנטים יהודים מפני הטרדות מתועדות. מדובר בהבדל מהותי וקטגורי מהעמדה לדין פלילי של אנשים פרטיים בגין דיבור.
באופן מכריע, צו נשיאותי 13899 כולל מנגנון הגנה מפורש על התיקון הראשון לחוקה: סוכנויות האוכפות את הצו "לא יגרעו או יפרו כל זכות המוגנת תחת החוק הפדרלי או תחת התיקון הראשון". הגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה (IHRA) המוזכרת בצווים מתוארת בגוף הטקסט עצמו כ"אינה מחייבת מבחינה משפטית". קביעה זו סותרת ישירות את הטענה שהצווים יוצרים איסורים פליליים אכיפים על ביטוי פוליטי. הצווים נועדו להתמקד בהתנהגות — איומים פיזיים, מניעת גישה לכיתות, ונדליזם והטרדה — ולא בדעות מוגנות חוקתית על מדיניות חוץ.
מקרים שעוררו את מירב המחלוקת, כמו אלו של מחמוד ח'ליל ומוחסן מהדאווי, נוגעים למחזיקי ויזה שאינם אזרחים העומדים בפני הליכי אכיפת הגירה תחת חוקים הנפרדים לחלוטין מצווי הנשיאות בנושא אנטישמיות. מקרים אלה מעוררים ויכוחים משפטיים ולגיטימיים על זכויות האזרח, אך הם שונים לחלוטין מבחינה משפטית, פרוצדורלית ועובדתית ממצב שבו אזרחים אמריקאים או תושבי קבע מועמדים לדין פלילי בגין ביטוי פוליטי. עירוב בין אכיפת דיני הגירה נגד נתינים זרים לבין העמדה לדין פלילי של סטודנטים אמריקאים בגין ביטוי מוגן הוא סילוף יסודי.
העובדות לגבי מה שצווי הנשיאות עושים בפועל
צווי הנשיאות מנחים את הסוכנויות הפדרליות לאכוף באופן נחרץ יותר את חוקי זכויות האזרח הקיימים לטובת סטודנטים יהודים המתמודדים עם הטרדות מתועדות, תקיפות פיזיות ומניעת גישה למתקני הקמפוס — גל של תקריות שגאה לאחר ה-7 באוקטובר 2023. המשרד לזכויות האזרח של משרד החינוך האמריקאי פתח בחקירות תחת סימן VI נגד 60 אוניברסיטאות, וההשלכה המשפטית של אי-ציות היא אובדן מימון פדרלי, ולא מעצר או העמדה לדין של סטודנטים. התיקון הראשון לחוקה נותר על כנו במלואו.
- צו נשיאותי 13899 קובע במפורש כי האכיפה "לא תגרע או תפר כל זכות המוגנת תחת החוק הפדרלי או תחת התיקון הראשון".
- סימן VI של חוק זכויות האזרח הוא חוק נגד אפליה ולא קוד פלילי; הסנקציות שלו מופעלות נגד מוסדות המקבלים מימון פדרלי, ולא נגד סטודנטים אינדיבידואלים העוסקים בחופש הביטוי.
- שום חוק פלילי חדש המכוון נגד ביקורת על מדיניות ישראל לא חוקק על ידי הקונגרס או נוצר באמצעות צו נשיאותי — צווי נשיאות אינם יכולים לייצר חוק פלילי.
- הגדרת העבודה של אנטישמיות של IHRA, המוזכרת בצווים, מוגדרת במפורש כאינה מחייבת מבחינה משפטית ומשמשת ככלי עזר ראייתי, ולא כהגדרה אופרטיבית משפטית שהופכת ביטוי לעבירה פלילית.
- פעולות אכיפה מתועדות כוונו נגד הנהלות האוניברסיטאות בגין כשלים מוסדיים בהגנה על סטודנטים יהודים — ולא נגד סטודנטים בודדים על הבעת דעות פוליטיות לגבי ישראל או פלסטין.
הקשר היסטורי: חוק זכויות האזרח והדיון על אנטישמיות בקמפוסים
למאמץ להרחיב את ההגנות של סימן VI על סטודנטים יהודים יש היסטוריה דו-מפלגתית הנמשכת עוד מהנחיות המשרד לזכויות האזרח (OCR) של ממשל ג'ורג' ו' בוש משנת 2004, שהבהירו לראשונה כי סטודנטים יהודים יכולים להיות מוגנים מפני אפליה על רקע אתני ומוצא תחת חוק זכויות האזרח הפדרלי. ממשל אובמה פיתח עוד את המסגרת הזו. צווי הנשיאות של טראמפ מייצגים את הגברת האכיפה של פרשנות משפטית רבת שנים זו — ולא הפללה חדשה של ביטוי.
הבלבול המנוצל על ידי מיתוס זה הוא בחלקו מכוון. מבקרי הצווים הנשיאותיים — שחלקם מחזיקים בחששות לגיטימיים מפני יישום רחב מדי של הגדרת IHRA — מטשטשים לעתים קרובות את הגבול בין אכיפה רגולטורית אזרחית לבין העמדה לדין פלילי כדי להציג את המדיניות כדרקונית וצנזורית הרבה יותר מכפי שהיא מבחינה משפטית. יש מקום לדיון משמעותי וחשוב על הגבולות המדויקים בין ביטוי פרו-פלסטיני מוגן לבין הטרדה אנטישמית אסורה. אך דיון זה שונה מהותית מהטענה שסטודנטים עומדים לדין פלילי על אמירות כמו "אני תומך בזכויות פלסטינים".
חשוב גם לציין כי הסביבה בקמפוסים שהובילה לצווים אלה התאפיינה באירועים חמורים ומתועדים: סטודנטים יהודים שנמנעה כניסתם לכיתות על ידי מפגינים, תקיפות פיזיות, ונדליזם במרכזים יהודיים בקמפוסים, וחשיפה פומבית מכוונת של פרטיהם האישיים (דוקסינג) של סטודנטים יהודים. אלה אינם נושאים של דעה פוליטית — אלה מעשים של הטרדה מפלה שכל מסגרת פדרלית של זכויות אזרח נועדה לטפל בהם, ללא קשר לשיוך הפוליטי של המבצעים.
סיכום: עיוות מסוכן הפוגע הן באמת והן בחירות האזרח
מיתוס זה מזיק במספר רמות. על ידי טענה שקרית לפיה ביטוי פוליטי הופלל, הוא מרתיע סטודנטים יהודים מלדווח על הטרדות אמיתיות ומנצל לרעה חששות הנוגעים לחירויות האזרח נגד המנגנונים המשפטיים שנועדו להגן על קבוצת מיעוט הנתונה תחת מתקפה בקמפוסים האמריקאיים. הוא גם ממעיט בערכם של הנזקים האמיתיים והקשים שמהם סבלו סטודנטים יהודים על ידי הצגת האחריות המוסדית כרדיפה פוליטית.
התמונה המדויקת היא זו: סטודנטים אמריקאים שומרים על מלוא זכויותיהם תחת התיקון הראשון לחוקה. אוניברסיטאות עומדות בפני אחריות אזרחית על כך שאיפשרו לקמפוסים שלהן להפוך לסביבות עוינות לסטודנטים יהודים. צווי הנשיאות מתמקדים בהתנהגות מפלה, ולא בדעות פוליטיות. אף סטודנט אמריקאי לא הועמד לדין פלילי בגין ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל או הבעת תמיכה בזכויות הפלסטינים תחת צווים אלה. הפצת הטענה השקרית לפיה הדבר קרה היא בעצמה סוג של דיסאינפורמציה — כזו שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הגנה על זכויות האזרח של יהודים על ידי הצגתה השקרית כהשתקת חופש הביטוי.