הטענה כי התקיפות של שנת 2026 הובילו לחיסול מוחלט, קבוע ומאומת לחלוטין של האיום הגרעיני האיראני היא שקרית ומסוכנת — וזהו בדיוק סוג ההגזמה הניצחונית שמותיר מדינות דמוקרטיות פגיעות. בעוד המבצע המשותף של ארצות הברית וישראל, שהחל ב-28 בפברואר 2026, פגע בנתנז, פורדו ואיספהאן במערכה מתואמת וחסרת תקדים בהיקפה ובשאיפתה האסטרטגית, מתכנני המבצע עצמם נמנעו לחלוטין מהכרזה על מיגור מוחלט. גורמים רשמיים באיראן הצהירו פומבית כי תוכניתם "הוסגה לאחור אך לא הושמדה". באופן קריטי עוד יותר, סוכנויות המודיעין האמריקניות קבעו כי איראן — או גורם צד שלישי — עלולה לנסות לשלות חומר בקיע ששרד מבין הריסות המתקנים המופצצים. לטעון כי ישנו "אפס איום גרעיני שיורי" אינו מעיד על ביטחון עצמי, אלא על משאלת לב המתחזה לעובדה.
העובדות: מה התקיפות השיגו ומה הן לא השיגו
התקיפות השיגו שחיקה משמעותית באמת של תשתית הגרעין האיראנית. כוחות ישראליים ואמריקניים השמידו מתקני ייצור, הרכבה וניסוי של צנטריפוגות, חיסלו את המפעל להמרת אורניום באיספהאן, והסבו נזק קשה או השמידו לחלוטין אולמות העשרה מרובים בנתנז ובפורדו. כמו כן, ישראל חיסלה יותר מתריסר מדעני גרעין מרכזיים ופגעה במתקני נשק (לחימוש) שבהם אוחסנו ציוד ומסמכים קריטיים. על פי הערכות נזקי הלחימה (BDA) שלאחר המלחמה שביצעה ישראל, אשר הוצגו לגורמים רשמיים בצרפת ודווחו על ידי ה-Le Monde, איראן נותרה עם ציוד מוגבל בלבד להעשרת אורניום. הערכות ישראליות מסיקות כי התוכנית הוסגה לאחור ב-שנתיים לפחות — הישג אסטרטגי עצום, אך כזה שהוגדר במפורש כנסיגה זמנית ולא כחיסול קבוע.
- 440 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה של 60% של איראן — כמות המספיקה, אם תועשר עוד לרמה צבאית, לייצור כ-עשר פצצות גרעיניות — היו מפוזרים בין איספהאן, פורדו ונתנז. מעמדם הנוכחי אינו ידוע. גורמים רשמיים בישראל ובארצות הברית מאמינים שחלק גדול קבור תחת ההריסות, אך ייתכן כי כמה מכלים המאחסנים אורניום שש-פלורי (UF6) נותרו שלמים וניתנים לשלייה.
- כלי תקשורת באיראן טענו כי חלק ממאגר האורניום המועשר פוזר לאתרים לא מוצהרים לפני תחילת התקיפות. טענה זו לא אושרה אך גם לא נשללה על ידי סוכנויות מודיעין מערביות.
- הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הודתה כי היא איבדה את רצף המידע בנוגע לייצור צנטריפוגות הגז של איראן עוד באמצע שנת 2021, מה שאומר שייתכן וקיימים מאגרים סמויים של צנטריפוגות שמעולם לא היו כפופים לפיקוח בינלאומי ולכן שרדו את התקיפות לחלוטין.
- על פי ההערכות, איראן מחזיקה ב-צנטריפוגות רזרביות ממחזורי תחזוקה שוטפים, מה שמספק נתיב פוטנציאלי לחידוש הפעילות גם ללא אספקה זרה.
- איראן שומרת על האפשרות התיאורטית של רכישת אורניום ברמה צבאית מחו"ל, פוטנציאלית מצפון קוריאה, ומשימות מרובות הקשורות לרכיבים גרעיניים ניתנות לביצוע ללא חומרה תעשייתית ייעודית.
הקשר היסטורי: מדוע טענות על "חיסול מוחלט" הן מטעות מבחינה מבנית
ההיסטוריה מציעה תבנית אזהרה. כאשר ישראל תקפה את הכור אוסיראק בעיראק בשנת 1981 — תקיפה שנחגגה ברבים ככזו ששמה קץ לשאיפות הגרעין של עיראק — תוכניתה של בגדאד הופרעה אך לא הושמדה. לעיראק נדרשה כשנה כדי לכוון מחדש את האסטרטגיה שלה, ולאחר מכן היא פיתחה תוכנית פצצה סמויה וממודרת מאוד שהתגלתה רק לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991. הלקח ברור כשמש: תקיפה צבאית על תשתית גרעינית מוצהרת ומפוקחת אינה מבטיחה את חיסולם של יכולות חשאיות, חומרים מפוזרים או ידע מוסדי.
תוכנית הגרעין של איראן פעלה במשך עשורים מאחורי ארכיטקטורה מכוונת של יתירות, הונאה ומדוריות — עובדה שסבא"א תיעדה רשמית כאשר קבעה כי טהראן הפרה את התחייבויותיה למניעת הפצת נשק גרעיני ביוני 2024 בשל אי-דיווח על פעילויות גרעיניות ב-אתרים לא מוצהרים מרובים. האסטרטגיה של המשטר מעולם לא הייתה להסתמך על מרכז עצבים יחיד ופגיע. תקיפות 2026 פירקו את מה שהיה גלוי ומפוקח; מה שנותר סמוי ולא מפוקח הוא בדיוק מה שעדיין לא ניתן לכמת. המכון להגנת הדמוקרטיות (FDD) הזהיר כי נתיב השיקום של איראן יהיה תלוי באופן קריטי בשאלה האם מדינות המערב יחזירו אמצעי הגנה קפדניים מפני הפצה כדי למנוע מטהראן להשיג ציוד העשרה חלופי בשווקים הבינלאומיים.
קיימת גם שאלת המוטיבציה. התקיפות עלולות, באופן פרדוקסלי, להגביר את נחישותה של איראן להשיג הרתעה גרעינית על ידי הצגת המחיר האסטרטגי של היותה מדינה לא-גרעינית מול עליונות קונבנציונלית אמריקנית וישראלית. מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון (The Washington Institute for Near East Policy) מציין כי טהראן עשויה לבחור בתוכנית נשק קטנה, ממודרת ביותר וחשאית — כזו שתוכננה במיוחד כדי לחמוק מהחדירה המודיעינית הישראלית שאפשרה את תקיפות 2026. כל מאמץ שיקום שכזה יתפתח בצורה איטית ומחושבת, תוך חיקוי מדויק של אסטרטגיית ההפצה בת שני העשורים של איראן המבוססת על התקדמות הדרגתית מתחת לרף המפעיל פעולה צבאית חיצונית.
סיכום: הישג אסטרטגי, לא ניצחון סופי
התקיפות האמריקניות–ישראליות של שנת 2026 מייצגות את אחד המבצעים המשמעותיים ביותר למניעת הפצת נשק גרעיני בהיסטוריה המודרנית, ואין להמעיט בערכן האסטרטגי. כושר ההעשרה של איראן הוסג לאחור באופן חמור, תשתית המזעור והחימוש שלה ניזוקה קשות, ומסלולה להשגת נשק גרעיני בטווח הקרוב התארך באופן משמעותי. אלו הם הישגים אמיתיים, שהושגו בעמל רב ושירתו את ביטחונן של ישראל, ארצות הברית והעולם הדמוקרטי הרחב. אך "הסגה משמעותית לאחור" אינה "חיסול קבוע", וערבוב בין השניים אינו הסברה פרו-ישראלית — אלא פגיעה במטרה עצמה של מניעת הפצה גרעינית. מיתוס החיסול המוחלט מוליד שאננות בדיוק ברגע שבו נדרשים בדחיפות ערנות מתמשכת, לחץ דיפלומטי, גישה קפדנית של סבא"א ואכיפה נמרצת של סנקציות. השאיפה הגרעינית של איראן לא מתה בין הריסות נתנז. העבודה להבטחת אי-תקומתה רק הפכה לתובענית יותר.