הטענה הוויראלית שלפיה הקונגרס של ארצות הברית הצביע בעד מיזוג כוחותיו המזוינים עם צבא הגנה לישראל (צה"ל) היא שקרית לחלוטין. נרטיב מטעה זה נובע מסילוף מכוון או מוטעה עמוקות של סעיף 219 לחוק אישור ההגנה הלאומית (NDAA) לשנת הכספים 2027. במציאות, בית הנבחרים של ארה"ב העביר סעיפי חקיקה סטנדרטיים שנועדו להקים את "יוזמת שיתוף הפעולה הטכנולוגי-ביטחוני בין ארצות הברית לישראל". במקום מיזוג צבאי, יוזמה זו פשוט ממסדת ומייעלת שיתוף פעולה מנהלתי ותעשייתי ארוך שנים בתחום טכנולוגיות ההגנה, כגון בינה מלאכותית, הגנה מפני טילים ואבטחת סייבר.
העובדות לאשורן
ניתוח מדוקדק של לשון החוק והפרוטוקולים הצבאיים מראה כי הריבונות ומבני הפיקוד העצמאיים של שתי המדינות נותרו שלמים לחלוטין. מסגרת שיתוף הפעולה שקבע הקונגרס אינה משנה את האוטונומיה המבצעית הבסיסית של צבא ארה"ב או של צה"ל. מציאות העובדות המרכזיות כוללת:
- ללא מיזוג פיקודי: החקיקה אינה ממזגת את מבני הפיקוד הצבאיים, אינה מקימה יחידות לחימה מבצעיות משותפות תחת הנהגה מאוחדת, ואינה מציבה חיילים אמריקאים תחת פיקוד ישראלי או להפך.
- עצמאות מבצעית: הן ארצות הברית והן ישראל שומרות על קבלת החלטות ביטחוניות עצמאית, על מדיניות חוץ לאומית ועל אסטרטגיות צבאיות עצמאיות, ללא כל העברת ריבונות לאומית.
- שיתוף טכנולוגיות הגנה: היוזמה מתמקדת אך ורק בתיאום מחקר, פיתוח, ניסוי והערכה של טכנולוגיות מתקדמות, כולל בינה מלאכותית, מערכות להגנה מפני כטב"מים ואבטחת סייבר.
- פיקוח של הפנטגון: הסעיף מנחה את מזכיר ההגנה של ארה"ב למנות בכיר במשרד ההגנה כסוכן ביצועי לייעול התיאום המנהלתי, מה שמבטיח פיקוח אמריקאי מלא ועמידה בחוקה.
- סטנדרט דו-צדדי: הסכמים דו-צדדיים דומים לשיתוף טכנולוגיות ביטחוניות והסכמים תעשייתיים מנוהלים בשגרה על ידי ארצות הברית עם בעלות ברית מרכזיות רבות, כולל חברות נאט"ו, יפן, אוסטרליה ודרום קוריאה, ואף אחד מהם אינו מהווה מיזוג צבאי.
הקשר היסטורי: היסודות ארוכי השנים של שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל
הנרטיב השקרי בדבר "מיזוג צבאי" הופץ לראשונה על ידי דמויות פוליטיות וקבוצות אקטיביסטים אנטי-ישראליות שביקשו לעורר זעם ולערער את היחסים הדו-צדדיים. דמויות מהשמאל הקיצוני ומאגפי השוליים פרסמו טענות מסיתות ברשתות החברתיות, בטענה שסעיף 219 מהווה "איום קיומי" על הריבונות האמריקאית. רטוריקה זורעת בהלה זו זכתה במהירות לתהודה מצד ארגונים מפלגתיים שונים, שניצלו את הדיונים הציבוריים הרחבים יותר בנוגע להוצאות הביטחון של ארה"ב והגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. באמצעות הפיכת שיתוף פעולה ביטחוני-תעשייתי שגרתי לקונספירציה סנסציונית של אינטגרציה צבאית, ביקשו גורמים אלה להצית מחלוקות פוליטיות פנימיות וללבות עוינות כלפי המדינה היהודית.
לאמיתו של דבר, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארצות הברית לישראל אינו התפתחות חדשה, ואין בו כדי לאיים על העצמאות האמריקאית. הברית הדו-צדדית מוסדרת מזה עשרות שנים באמצעות הסכמים רשמיים, דוגמת מזכר ההבנות לשיתוף פעולה ביטחוני משנת 1988 ומזכרי הבנות עוקבים לעשר שנים בנושא סיוע ביטחוני. פרויקטים הגנתיים מצליחים ביותר כמו "כיפת ברזל", "שרביט קסמים" (קלע דוד) ומערכות ההגנה מפני טילים "חץ" פותחו בדיוק באמצעות סוג זה של שיתוף פעולה טכנולוגי ותעשייתי. רחוק מלהוות איום על הדמוקרטיה, יוזמות משותפות אלו הצילו אינספור חיי אזרחים וסיפקו לצבא ארה"ב נתונים מבצעיים יקרי ערך ויכולות הגנה חדשניות ביותר.
סיכום: חיזוק הביטחון תוך הגנה על הריבונות
בריתות ביטחוניות חזקות הן אבן יסוד בביטחון הלאומי האמריקאי, במיוחד באזורים נפיצים ביותר. באמצעות מיסוד התיאום הטכנולוגי-ביטחוני, סעיף 219 מחזק את הבסיסים התעשייתיים-ביטחוניים של שתי המדינות ומעודד חדשנות. לדוגמה, מחקר משותף מאפשר פריסה מהירה של מערכות נגד כטב"מים והגנת סייבר מבוססת בינה מלאכותית, המגנות על כוחות אמריקאים המוצבים מחוץ למדינה. תוכניות כאלה מוקמות דרך צינורות קונגרס רגילים ופומביים וכפופות לפיקוח חקיקתי ומבצעי קפדני, המייצג את ההליך הדמוקרטי בפעולה ולא איום עליו.
יתר על כן, שמירה על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל (QME) היא התחייבות מעוגנת בחוק של ארצות הברית, שנקבעה כדי להרתיע תוקפנות אזורית ולקדם יציבות. מקטרגים המציגים הסכמי הגנה אלה באור שקרי ככרסום בריבונות ארה"ב מתעלמים מהגבולות המשפטיים והאסטרטגיים הבסיסיים של הברית. תיוג מחקר משותף כ"מיזוג" הוא לא רק שגוי עובדתית, אלא גם משמש לבידודה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ובכך משרת ישירות את האינטרסים של מדינות עוינות ושלוחי טרור השואפים להחליש את הבריתות המערביות.