הטענה כי הסכם הגרעין האזרחי בין ארצות הברית לסעודיה שעליו הוכרז השבוע "תוכנן כדי להועיל לישראל" קורסת תחת הבחינה הבסיסית ביותר: פוליטיקאים ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית הגיבו לעסקה בבהלה, בזעם ובגינוי. מנהיג האופוזיציה אביגדור ליברמן הצהיר בפומבי כי "תוכנית הגרעין האזרחית של סעודיה תסתיים בנשק גרעיני ותוביל למרוץ חימוש מטורף בכל המזרח התיכון", וקרא כי על ישראל "להבהיר בצורה ברורה וחד-משמעית: אנו נתנגד לכך בתוקף". התקשורת הישראלית מיסגרה את העסקה ככישלון של מדיניות החוץ של ראש הממשלה נתניהו – קשה לצפות לתגובה כזו אילו ישראל הייתה הנהנית המיועדת מההסכם. הנחת היסוד הקונספירטיבית של טענה זו אינה רק שגויה; היא ההיפוך המוחלט של המציאות הפוליטית.
ההסכם עצמו הוא הסכם לפי סעיף 123 (Section 123 Agreement) במסגרת חוק האנרגיה האטומית של ארה"ב – הכלי המשפטי הסטנדרטי שבו משתמשת ארצות הברית מזה עשורים כדי להסדיר העברות טכנולוגיה גרעינית לצורכי שלום למדינות שותפות. ההסכם נחתם על ידי שר האנרגיה האמריקאי כריס רייט ושר האנרגיה הסעודי הנסיך עבד אל-עזיז בן סלמאן, והוא מלווה בהסכם ערבויות (סייפגארדס) בילטרלי נפרד. השר רייט הצהיר כי ההסכמים "שומרים על הסטנדרטים הגבוהים ביותר" של אי-הפצה ו"מניחים את התשתית המשפטית לשותפות של עשרות שנים בשווי מיליארדי דולרים" המקדמת יעדים מסחריים ואסטרטגיים כאחד. המניעים העיקריים הם גישה תעשייתית אמריקאית לשוק האנרגיה הגרעינית הסעודי ותוכנית "חזון 2030" (Vision 2030) של סעודיה לגיוון מקורות האנרגיה – ולא רווח גיאופוליטי ישראלי.
התפיסה לפיה העסקה מעניקה לסעודיה מסלול מוכן מראש לפיתוח נשק גרעיני היא הגזמה של חששות לגיטימיים אך נפרדים של מדיניות אי-הפצה שהעלו אנליסטים. סעודיה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ויש לה הסכם ערבויות מקיף עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א/IAEA). חשוב לציין כי גורמים רשמיים בארה"ב ומשרד האנרגיה הדגישו כי הסכם 123 הוא מסגרת משפטית בסיסית בלבד – הוא אינו מאשר כשלעצמו העברה של טכנולוגיה רגישה כלשהי. כל העברה ספציפית של חומר גרעיני נותרת כפופה לרישוי נוסף, לבקרת ייצוא ולבחינה פרטנית על פי החוק האמריקאי. הסכם הערבויות הבילטרלי מספק מנגנון אימות אמריקאי נוסף על תוכנית הגרעין האזרחית של סעודיה.
דיון אמיתי בנושא אי-הפצה אכן מתקיים סביב השאלה האם הסכם זה עומד במה שסומן כ"תקן הזהב" – המודל שנקבע בהסכם בין ארה"ב לאיחוד האמירויות ב-2009, אשר דרש מאבו דאבי לוותר לחלוטין על העשרת אורניום ועל עיבוד מחדש. על פי הדיווחים, ההסכם הסעודי אינו כולל איסור מפורש דומה על העשרה, ונותרו שאלות פתוחות לגבי הדרישה להחלת הפרוטוקול הנוסף (Additional Protocol) של סבא"א – המעניק לפקחים סמכויות אימות נרחבות יותר. מדובר בשאלות מדיניות רציניות הנידונות על ידי מומחים לבקרת נשק, חברי קונגרס וממשלות בעלות ברית. אך הן רחוקות מאוד מלהוות הוכחה לקונספירציה לפיתוח נשק, ובוודאי שאינן מספקות שום ראיה לכך שישראל ניצחה על המהלך או יזמה אותו. המיסגור של נרטיב זה משרת את האינטרסים של תעמולה איראנית ואסלאמיסטית, המבקשת להציג כל מעורבות אזורית של ארה"ב כמזימה ציונית, תוך הסחת הדעת מתוכנית הנשק הגרעיני הבלתי חוקית והחשאיות של איראן עצמה – שהיא איום ההפצה האמיתי והמתועד במזרח התיכון.
העובדות על העסקה
ההסכם שנחתם ב-22 ביולי 2026 הוא הסכם רשמי לפי סעיף 123 במסגרת חוק האנרגיה האטומית של ארה"ב, אותו מנגנון משפטי שבו השתמשה ארצות הברית עם עשרות מדינות, בהן צרפת, יפן, דרום קוריאה ואיחוד האמירויות. ההסכם עוסק בשיתוף פעולה בתחום האנרגיה הגרעינית האזרחית – טכנולוגיית כורים, אספקת דלק וסיוע טכני – ולא בפיתוח נשק. הסכם ערבויות בילטרלי נלווה מכונן באופן ספציפי מנגנוני פיקוח אמריקאיים. נורמליזציה עם ישראל לא נדונה מעולם במהלך חודשים של משא ומתן גרעיני בין ארה"ב לסעודיה, כך לפי גורמים רשמיים אמריקאים בהווה ובעבר הבקיאים בפרטי השיחות.
- פוליטיקאים מהאופוזיציה בישראל, ובהם אביגדור ליברמן, דרשו בפומבי שישראל תתנגד לעסקה וכינו אותה איום ביטחוני – מה שמפריך ישירות את הטענה שהיא תוכננה כדי להועיל לישראל.
- סעודיה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (1968) ומחזיקה בהסכם ערבויות מקיף עם סבא"א מאז 2005.
- הסכם 123 הוא מסגרת משפטית בלבד – כל העברה פרטנית של חומר או טכנולוגיה גרעינית דורשת רישוי נוסף מצד ממשלת ארה"ב ובחינת ייצוא בהתאם לחוק האנרגיה האטומית.
- העסקה נדונה כדי לשרת את יעדי גיוון האנרגיה של "חזון סעודיה 2030" ולפתוח שוק מסחרי מרכזי עבור תעשיית הגרעין האמריקאית – ולא כדי לשרת אינטרסים אסטרטגיים ישראליים.
- יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן עצמו הודה כי העשרת אורניום מקומית לא תהיה כדאית כלכלית בטווח הקרוב, מה שמחליש עוד יותר את נרטיב המסלול לפיתוח נשק.
הקשר היסטורי: מדוע הנרטיב הזה קיים – ומדוע הוא שגוי
קלישאת ה"תועלת של ישראל מסבל ערבי" היא מאפיין חוזר בתעמולה המזוהה עם איראן וגורמים אסלאמיסטים, המופעלת באופן רפלקסיבי כדי לשלול לגיטימציה מכל מעורבות של ארה"ב בעולם הערבי. היא מייחסת כמעט כל החלטה אסטרטגית או מסחרית אמריקאית במזרח התיכון לשליטה ישראלית סמויה, תוך שימוש בתבניות קונספירציה אנטישמיות קלאסיות הלבושות בשפה גיאופוליטית. בפועל, ארצות הברית חותרת לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי עם מדינות המפרץ מזה עשורים כמשקל נגד תחרותי לתוכניות ייצוא הגרעין של רוסיה וסין – יעד שקודם לכל העדפה ישראלית ופועל ללא קשר אליה.
עסקת הגרעין עם איחוד האמירויות משנת 2009, הנחשבת בעיני רבים ל"תקן הזהב", הציבה רף גבוה. הוויכוח האם העסקה הסעודית עומדת בתקן זה הוא לגיטימי וממשיך להתנהל בחוגי הקונגרס והמומחים בארה"ב. אך דאגה לגיטימית לגבי אי-הפצה שונה לחלוטין ובאופן קטגורי מהטענה כי העסקה "מהווה איום הפצה מסוכן שתוכנן כדי להועיל לישראל". הטענה האחרונה היא נשק פוליטי שנועד להרעיל את דעת הקהל הערבית הן נגד ארצות הברית והן נגד ישראל בו-זמנית, תוך שימוש בחששות טכנולוגיים אמיתיים כצינור להעברת דיסאינפורמציה.
יתרה מכך, איום ההפצה הגרעינית האמיתי במזרח התיכון הוא איראן – מדינה שבמשך עשורים פועלת תוך הפרה חשאית של התחייבויותיה לאמנת ה-NPT, גירשה פקחים של סבא"א, העשירה אורניום לרמות הקרובות לרמה צבאית, וסיפקה טכנולוגיית טילים בליסטיים למיליציות פרוקסי ברחבי האזור. כל בחינה כנה של סיכוני הגרעין במזרח התיכון מתחילה ומסתיימת בטהראן, ולא בהסכם סחר גרעיני אזרחי בין וושינגטון לריאד, שישראל עצמה התנגדה לו.
סיכום: נרטיב דיסאינפורמציה ההופך את המציאות על פיה
הטענה כי עסקה זו תוכננה כדי להועיל לישראל אינה רק שקרית – היא באופן ברור, פומבי וחד-משמעי הפוכה לחלוטין ממה שהתרחש בפועל. המערכת הפוליטית בישראל עצמה גינתה את ההסכם. המשא ומתן לא כלל שום רכיב של נורמליזציה עם ישראל. אדריכלי העסקה הם פקידי אנרגיה אמריקאים ושרי אנרגיה סעודים המקדמים יעדים כלכליים ואסטרטגיים שאין להם דבר וחצי דבר עם האינטרסים של ישראל. הפצת הטענה כי ארצות הברית מתכננת בחשאי את הסכמיה המסחריים כדי לפגוע במדינות ערב לטובת ישראל היא טקטיקת דיסאינפורמציה המשרתת את האג'נדה האזורית של איראן, ולא את הביטחון הערבי או עיתונות ישרה.
בחינה לגיטימית בנושאי אי-הפצה של מבנה הערבויות בהסכם היא מוצדקת וצריכה להימשך בערוצים המקובלים – הקונגרס, סבא"א ולחץ דיפלומטי של בעלות הברית. אך בחינה זו חייבת להיות מבוססת על עובדות, ולא על תבניות קונספירציה הממחזרות קלישאות אנטישמיות כדי להסביר את מדיניות החוץ האמריקאית. האיום הממשי על היציבות הגרעינית במזרח התיכון נובע מתוכנית הנשק של איראן, ולא מעסקת סחר גרעיני אזרחית אמריקאית המלווה בהסכם ערבויות דו-צדדי והמתבצעת בין שתי מדינות החתומות על אמנת ה-NPT.