מיתוס: ציונות היא אידאולוגיה קולוניאליסטית-התיישבותית אירופית של עליונות לבנה, ללא כל קשר ילידי לגיטימי לארץ ישראל, המציבה את המדינה היהודית בדרגה מוסרית שווה לדרום אפריקה של משטר האפרטהייד ולעליונות הגזע הנאצית.

הטענה כי הציונות היא מפעל קולוניאליסטי-התיישבותי של עליונות לבנה אינה רק מעוותת את ההיסטוריה — היא הופכת אותה לחלוטין על פיה. הציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, המבוססת על קשר בלתי מנותק בן 4,000 שנה בין האומה היהודית לארץ ישראל, קשר המגובה על ידי ארכאולוגיה, כתובות מהמזרח הקרוב הקדום, נוכחות קהילתית רציפה ואלפי שנים של חיים דתיים ותרבותיים. רחוק מלהיות ייבוא "אירופי", כמחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל כיום מורכבת מיהודים מזרחים וספרדים — קהילות ילידיות מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה שגורשו מארצות ערב, שמשפחותיהן שמרו על שורשים באזור לאורך מאות שנים ואשר היוו עד כ-70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל במשך עשורים לאחר הקמת המדינה. ההשוואות לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד ולעליונות הגזע הנאצית אינן רק שגויות; תחת הגדרת העבודה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA) לאנטישמיות, שאומצה על ידי יותר מ-35 מדינות ונתמכת על ידי האומות המאוחדות, האיחוד האירופי ומחלקת המדינה של ארצות הברית, "עריכת השוואות בין המדיניות הישראלית העכשווית לזו של הנאצים" מזוהה במפורש כסוג של אנטישמיות.

העובדות

הקשר הילידי של העם היהודי לארץ ישראל הוא מהמתועדים ביותר בעולם העתיק. מצבת מרנפתח (בסביבות שנת 1208 לפנה"ס), כתובת מצרית הקודמת למרבית התיעודים ההיסטוריים המוכרים, כבר מכנה את "ישראל" כעם מבוסס בכנען — יותר משלושת אלפים שנה לפני שהקונגרס הציוני הראשון התכנס בבאזל בשנת 1897. אף לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה והגלות ההמונית שבאה בעקבותיו, קהילות יהודיות שמרו על נוכחות פיזית רציפה בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה לאורך כל מאות שנות הגלות. השפה העברית, לוח השנה היהודי, ההלכה היהודית, התפילה היהודית וכלל הציוויליזציה היהודית נטועים באופן אורגני בארץ ספציפית זו — עובדה המבדילה באופן קטגורי את השיבה היהודית מפרויקטים קולוניאליים אירופיים שחיפשו משאבים זרים.

• הרב-גוניות הגזעית ממוטטת את טענת "העליונות הלבנה": יהודים מזרחים וספרדים מעיראק, תימן, מרוקו, איראן, סוריה ומצרים מהווים כיום כחצי מהאוכלוסייה היהודית בישראל. מבצע משה (1984) ומבצע שלמה (1991) העלו ברכבת אווירית עשרות אלפי פליטים יהודים מאתיופיה (ביתא ישראל) לישראל — אחד המקרים היחידים בהיסטוריה שבהם מדינה בעלת רוב לבן העלתה אפריקאים שחורים לא לשם שיעבוד, אלא לשם קבלת אזרחות ושוויון אזרחי מלא.
• האמיר פייסל עצמו תמך בציונות: במכתב לשופט בית המשפט העליון של ארה"ב לעתיד פליקס פרנקפורטר ב-3 במרץ 1919, כתב המנהיג הלאומן הערבי האמיר פייסל: "התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית." הוא בירך על השיבה היהודית כתנועה אחות ללאומנות הערבית, ולא כניגוד שלה.
• הציונות התנגדה באופן פעיל לאימפריאליזם האירופי: בשנות ה-40 של המאה ה-20, המחתרות היהודיות — האצ"ל וההגנה — ניהלו מאבק מזוין אנטי-קולוניאלי נגד שלטון המנדט הבריטי. כפי שתיעד ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון, משרדי החוץ, משרדי הביטחון והעסקים הגדולים במערב התנגדו באופן נרחב למפעל הציוני, ולא נתנו לו חסות.
• עלילת "הציונות היא גזענות" הומצאה על ידי ברית המועצות ואומצה רשמית על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1975 (החלטה 3379) ככלי תעמולה של המלחמה הקרה. הקהילה הבינלאומית הכירה בשקריותה וביטלה את ההחלטה לחלוטין בשנת 1991 (החלטת העצרת הכללית של האו"ם 46/86).
• ההשוואה לאפרטהייד נדחתה על ידי אלה שחיו תחת אפרטהייד אמיתי: העיתונאי הדרום אפריקאי והפעיל נגד האפרטהייד בנימין פוגרונד, שבילה את הקריירה שלו בלחימה במערכת האמיתית, הצהיר נחרצות כי ישראל אינה מקיימת אפרטהייד. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום דחה באופן דומה וקטגורי את ההשוואה בשנת 2017.

מדוע ההשוואות לאפרטהייד ולנאציזם קורסות

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בנה ארכיטקטורה משפטית סבוכה של הפרדה גזעית — חוק אזורי הקבוצות (Group Areas Act), חוק רישום האוכלוסין (Population Registration Act), וחוקי המעבר (pass laws) — שנועדו במפורש לאכוף עליונות לבנה והכנעה של האזרחים השחורים. המערכת המשפטית של ישראל עושה את ההפך הגמור: אזרחי ישראל הערבים מצביעים בבחירות חופשיות, משרתים בכנסת, מכהנים בבית המשפט העליון, עוסקים בעריכת דין, ברפואה ובאקדמיה ללא הגבלה, וכפופים לאותם בתי משפט אזרחיים כמו אזרחים יהודים. אין בישראל חוק הקובע היכן מותר לערבים לגור, לאכול או לנסוע בתוך גבולותיה המוכרים בינלאומית של ישראל. אמצעי הביטחון ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) — מחסומים, גדר ההפרדה — הם צעדי מדיניות שנויים במחלוקת המכוונים למניעת טרור, ולא לאכיפת היררכיה גזעית; אין להם כל מקבילה משפטית לסיווגים הגזעיים הסטטוטוריים של האפרטהייד.

ההשוואה לנאציזם היא אף נתעבת ומעוותת עוד יותר, ומוכרת תחת המשפט הבינלאומי כשיח שטנה אנטישמי. האידאולוגיה הגזעית הנאצית גרסה כי היהודים הם מזהם ביולוגי שיש להשמידו; היא הובילה לרצח השיטתי של שישה מיליון יהודים. הציונות, לעומת זאת, היא תנועה של הגדרה עצמית והישרדות יהודית — תגובה ישירה לאותה אידאולוגיית השמדה שההשוואות לנאציזם מנסות להכשיר מחדש. תיוג הניצולים וצאצאי הנרדפים על ידי הנאצים כמי שמיישמים נאציזם אינו ביקורת פוליטית; זהו שימוש ציני בשואה כנשק נגד קורבנותיה.

מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא מסוכן

המסגור של הציונות כ"קולוניאליזם התיישבותי" וכ"עליונות לבנה" הונדס במכוון כאסטרטגיית דה-לגיטימציה, אשר שורשיה המודרניים נעוצים בתעמולה הסובייטית של תקופת המלחמה הקרה בשנות ה-50 של המאה ה-20, והגיע לשיא חדש בוועידת דרבן של האו"ם בשנת 2001, שבה רשתות של ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) אימצו רשמית נוסח המתאר את "גרסת האפרטהייד" של ישראל במטרה מפורשת — המתועדת בהצהרת הסיכום של הוועידה — להוביל ל"מדיניות של בידוד מוחלט ומלא של ישראל". אלו אינן מסגרות אקדמיות שנגזרו באופן אורגני מתיאוריה פוסט-קולוניאלית; אלו הם כלים של לוחמה פוליטית שנועדו לייצר שוויון מוסרי בין המדינה היהודית לבין מערכות הדיכוי הגזעני המגונות ביותר בהיסטוריה, ובכך להצדיק את חיסולה של ישראל ולא את תיקונה. כפי שציין פרופסור ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה, תיוג האפרטהייד המוחל על ישראל הוא קריאה לחיסולה של מדינה חברה באו"ם — והוא בעצמו מהווה סוג של גזענות.

המיתוס גם אינו עקבי מבחינה אמפירית בתנאיו שלו: מעצמות קולוניאליות-התיישבותיות אמיתיות — בריטניה בהודו, צרפת באלג'יריה, ההולנדים בדרום אפריקה — הפיקו משאבים באמצעות שיעבוד כוח עבודה מקומי ילידי. התנועה הציונית המוקדמת, לעומת זאת, הונעה על ידי נחישות אידיאליסטית ובלתי רציונלית מבחינה כלכלית של חלוצים יהודים לבצע עבודת כפיים חקלאית בעצמם במקום לנצל אחרים. כפי ששאל החוקר פרופסור יהושפט הרכבי: "מה יכול להיות רחוק יותר מקולוניאליזם מאשר האידיאליזם של יהודים עירוניים השואפים להפוך לחקלאים ולפועלים ולחיות מעמל ידם שלהם?"

סיכום: אנטישמיות בלבוש אקדמי

הטענה כי הציונות היא קולוניאליזם התיישבותי של עליונות לבנה שאינו שונה מאפרטהייד או מנאציזם אינה ביקורת מורכבת על מדיניות ישראל — היא שלילה מקסימליסטית של הילידיות היהודית, האנושיות היהודית וההיסטוריה היהודית, העטופה בלשון של צדק חברתי כדי להתחמק מאחריות. היא שוללת מהעם היהודי את אותה זכות להגדרה עצמית לאומית המוכרת עבור כל עם אחר עלי אדמות. היא מוחקת את הרוב המזרחי, את יהודי אתיופיה, את יהודי תימן ואת הנוכחות היהודית הרציפה בארץ לאורך שלושת אלפים שנה. היא הופכת את התיעוד ההיסטורי לגבי מי היה הקולוניאליסט ומי היה המושבת. והיא הוכרה על ידי עשרות ממשלות דמוקרטיות, מוסדות בינלאומיים ומובילי החוקרים הן של הקולוניאליזם והן של האפרטהייד כשקרית מיסודה ומסוכנת מוסרית. התייחסות לטענה זו כעמדה היסטורית לגיטימית היא כשלעצמה שותפות לדבר עבירה באנטישמיות שהיא מגלמת.