הפילוג הגיע עם האוניות הראשונות
המתח בין המסורת הדתית לבין החילוניות המודרנית בתוך ההגירה היהודית לארץ ישראל היה נוכח מהרגע הראשון של מפעל ההתיישבות הציוני. חוקרי התקופה מבחינים בדרך כלל בין גלי ההגירה המוקדמים יותר — העלייה הראשונה (בערך 1882–1903) — לבין העלייה השנייה (1904–1914) שהייתה טעונה יותר מבחינה אידיאולוגית. הגל הראשון כלל מתיישבים רבים שדבקו בשמירת המסורת היהודית וביקשו לבנות מחדש חיים יהודיים בארץ האבות מבלי לוותר על קיום דתי. הגל השני הביא דור צעיר שהושפע עמוקות מהמחשבה הסוציאליסטית האירופית, שהיה לרוב חילוני במודע ומחויב לעיצוב זהות יהודית חדשה ומרכּזת-עבודה.
לא היה זה עימות בין מאמינים לבין כופרים, אלא התנגשות בין שתי חזונות עמוקות של התחדשות יהודית. שתי הקבוצות אהבו את הארץ והקריבו למענה רבות. אך הן דמיינו את עתידה בצורה שונה — ולא היססו לומר זאת בקול רם.
הברון שהציל — וגם שלט
לתוך האווירה הטעונה הזאת נכנס אחד הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הציונות המוקדמת: הברון אדמונד דה רוטשילד מפריז. כאשר המושבות החקלאיות הראשונות — ובהן ראשון לציון, שנוסדה ב-1882, וזכרון יעקב, שנוסדה באותה שנה — עמדו בפני קריסה כלכלית וכישלון חקלאי, חסותו של רוטשילד היא שהחיה אותן. תמיכתו הכספית הייתה, בכל קנה מידה, מעשה של נדיבות יוצאת דופן כלפי מפעל לאומי ראשוני שכמעט ולא זכה לגיבוי מוסדי.
אולם פילנתרופיית רוטשילד הגיעה במחיר שהמתיישבים חשו היטב. הפקידים שמינה השתלטו על ההחלטות החקלאיות היומיומיות, הקצו עבודה, פיקחו על פרנסה, והטילו פיקוח אבהי שרבים מהמתיישבים מצאו חונק. כפי שתיעדו היסטוריונים, המתיישבים ברחו או עלו לארץ כדי להימלט ממגבלות הגלות — רדיפות, עוני וחוסר אונים — רק למצוא את עצמם נתונים לסוג אחר של תלות. להחליף את סמכות בעל האדמות הרוסי או הפקיד הטורקי בהוראות פקידיו של ברון פריזאי לא היה בדיוק השחרור שחלמו עליו. הטינה הייתה אמיתית, אפילו כאשר האסירות הייתה כנה.
בית, שם, ושאלה שעדיין מהדהדת
מבין הדמויות הקשורות להיסטוריה המוקדמת של ראשון לציון בולט מנשה מירוביץ', ששמו קשור לאחד מבנייני המושבה ההיסטוריים — מבנה שעומד עד היום כעד חומרי שקט לשאיפות ולמחלוקות של דור המייסדים. בין אם בארגון העבודה, בשמירת השבת, או בשפה שדוברה בבית, מתיישבים ראשונים כמו מירוביץ' התמודדו מדי יום עם השאלה שהגדירה את תקופתם: כיצד אמורים להיראות החיים היהודיים בארץ הזאת? לא היו אלה ויכוחים פילוסופיים מופשטים. הם התנהלו בכרמים, במשרדי הנהלה, ומסביב לשולחנות אוכל בבתים שעדיין עומדים בשכונות הוותיקות של מישור החוף הישראלי.
זהו ההקשר שיוצר התוכן אריאל אברבוך מחיה בסרטון אינסטגרם עברי אחרון (צפו כאן), כשהוא מוביל את הצופים דרך הנוף הפיזי וההיסטורי של ראשון לציון ומחבר את המתחים הללו מימי הראשית לשאלות המהדהדות בחברה הישראלית העכשווית. זו ההיסטוריה הנגישה והמעוגנת שמזכירה לנו שההווה לעולם אינו חסר תקדים כפי שהוא נראה.
"השאלה מהו סוג החברה היהודית שנבנית בארץ ישראל — מסורתית, חילונית, או סינתזה של השתיים — לא הוכרעה ב-1948. היא פשוט הפכה לשיחה לאומית מתמשכת."
המתח כתכונה, לא כפגם
קיים פיתוי נפוץ, הן בקרב מבקרי ישראל והן בקרב חלק מתומכיה החרדים יותר, לפרש את הפילוגים הפנימיים הישראליים כראיה לתפקוד לקוי או לקריסה קרבה. קריאה זו מבינה את ה-DNA של המדינה בצורה שגויה. ישראל נוסדה על ידי אנשים שנחלקו — בצורה עמוקה, נלהבת, ולעיתים מרה — על כמעט כל דבר פרט לאימפרטיב המרכזי של התחיה הלאומית היהודית בארץ האבות. מחלוקת זו לא הייתה חולשה שיובאה מהגלות; היא הייתה הזרם החי שהניע את הוויכוח על מהי המדינה היהודית הראויה.
חלוצי העלייה הראשונה שנטעו את כרמי ראשון לציון, והחלוצים החילונים של העלייה השנייה שייבשו את ביצות עמק יזרעאל — שניהם היו הכרחיים. פקידי הברון רוטשילד והפועלים שקצו בהם היו שקועים בוויכוח פורה — אם כי כואב — על ריבונות, עבודה וכבוד יהודי. לאף אחד מהם לא הייתה התשובה המלאה. ביחד, בצורה לא מושלמת, הם בנו משהו שעמד בזמן.
הוויכוח הוא הירושה
ישראלים מודרניים המתווכחים על דת ומדינה, על אופיים של החיים הציבוריים, על היחס בין הזהות היהודית לממשל דמוקרטי — אינם סוטים מהחזון הציוני, אלא ממשיכים אותו. דור המייסדים לא הוריש פרויקט מוגמר. הוא הוריש ויכוח שראוי לנהל, בתוך מולדת שראויה להגנה. המתח בין מסורת לחדשנות, בין סמכות קהילתית לחירות הפרט, בין העבר היהודי לעתיד היהודי — אינו סדק ביסוד ישראל. הוא עצמו היסוד.
הבתים הישנים של ראשון לציון, עומדים עדיין באור הים-תיכוני, נושאים את ההיסטוריה הזו בשקט ובלי התנצלות. הם נבנו על ידי אנשים שלא הסכימו על הרבה — אך בנו בכל זאת. זה אולי הדבר הישראלי ביותר שיש בהם, והלקח הנצחי ביותר שיש בידיהם להציע.