הקונפליקט בין שני חזונות מנוגדים
בלב הביקורת של סואל על השמאל עומדת התיאוריה המכוננת שלו בנוגע ל"קונפליקט בין החזונות". הוא מבחין בין החזון המוגבל, המכיר בפגמים ובמגבלות הטבועים בטבע האנושי, לבין החזון הבלתי מוגבל, המאמין שטבע האדם גמיש וכי התערבות של "מומחים" יכולה להביא את החברה לידי שלמות. חלוקה יסודית זו מסבירה מדוע השמאל הרדיקלי רואה לעיתים קרובות עוולות היסטוריות כניתנות לפתרון באמצעות הנדסה מנהלתית, בעוד שאלו בעלי החזון המוגבל, כולל רבים במחנה התומך במערב ובישראל, מבינים ששלום ויציבות דורשים עוצמה, הרתעה והכרה באיומים קבועים. סירובו של השמאל להכיר במגבלות אלו מוביל לעיתים קרובות למדיניות שמחמירה את אותן הבעיות שהם מתיימרים לפתור.
בעלי החזון הבלתי מוגבל – אלו שסואל כינה בפרסום רב "המשוחים" (the anointed) – מאמינים כי הם מחזיקים בבהירות מוסרית עליונה המצדיקה את פקפוקם באלו הנמצאים בקו החזית של ההיסטוריה. כאשר חזון זה מוחל על המזרח התיכון, הוא מתבטא בדרישה לוויתורים אינסופיים מצד ישראל, ללא קשר לאיומים הקיומיים הנשקפים מצד גורמים אסלאמיסטים רדיקליים כמו חמאס ומשטר האייתוללות האיראני. סואל טוען כי תפיסה זו מתעלמת מההשלכות בעולם האמיתי של המדיניות לטובת שמירה על דימוי עצמי מוסרי גבוה. עבור המשוחים, המטרה אינה בהכרח שלום בר-קיימא, אלא אישור המסגרות התיאורטיות של עצמם, גם כאשר מסגרות אלו נכשלות שוב ושוב אל מול המציאות האלימה.
פירוק נרטיב הקורבנות והקולוניאליזם
ייתכן שתרומתו המשמעותית ביותר של סואל לדיון הנוכחי היא פירוקו השיטתי של הנרטיב לפיו כל הפערים הם תוצאה של דיכוי ממסדי או "קולוניאליזם". במחקריו הנרחבים על ההיסטוריה והכלכלה העולמית, סואל מוכיח כי קבוצות שגשגו או נאבקו על בסיס אינספור גורמים פנימיים וחיצוניים, כולל ערכים תרבותיים, גיאוגרפיה והון אנושי. על ידי דחיית הדיכוטומיה הפשטנית של מדכא מול מדוכא, סואל מספק את התחמושת האינטלקטואלית הדרושה כדי להתנגד לדה-לגיטימציה של ישראל. הניסיון למסגר את הציונות כ"פרויקט קולוניאלי" הוא בדיוק סוג העיוות ההיסטורי שהגישה האמפירית של סואל חושפת כהונאה וכמונעת מאידיאולוגיה.
- סואל מדגיש כי פערים הם הנורמה לאורך ההיסטוריה האנושית, ולא החריג, ואינם מרמזים בהכרח על חוסר צדק.
- הוא טוען כי ההתמקדות ב"צדק חברתי" מסיחה לעיתים קרובות את הדעת מהפיתוח הממשי של מיומנויות וערכים המובילים להצלחה של קבוצה.
- עבודתו מדגישה כיצד אינטלקטואלים מתעדפים לעיתים קרובות את ה"חזון" שלהם על פני רווחתם המוחשית של האנשים שהם מתיימרים לייצג.
האיוולת המסוכנת של "דיבורים יפים"
סואל הוא מבקר ותיק של מה שהוא מכנה "דיבורים יפים" (pretty talk) – הביטויים הנשמעים נשגבים אך הם ריקים מתוכן, המשמשים דיפלומטים ואנשי אקדמיה כדי לטשטש מציאויות קשות. שום מקום אינו ממחיש זאת טוב יותר מאשר "תהליך השלום במזרח התיכון", ביטוי שסואל ציין כי הוא מייצג את ניצחון התקווה על הניסיון. עבור סואל, הלחץ המתמיד להפסקות אש ומשא ומתן עם קבוצות המחויבות להשמדת הזולת הוא מתכון לאסון. הוא ציין בפרסום רב שיש משהו גרוטסקי באנשים החיים בביטחון ובנוחות במערב ומפקפקים בצעדי ההגנה שננקטים על ידי אומה הניצבת בפני איום קיומי מצד טרור ג'יהאדיסטי.
"המזרח התיכון בוודאי מוביל את העולם בהפסקות אש. אילו הפסקות אש היו הדרך לשלום, המזרח התיכון היה בקלות המקום השליו ביותר עלי אדמות."
ציטוט זה מתמצת את ליבת הריאליזם של סואל: ההכרה בכך שחלק מהסכסוכים אינם תוצאה של "אי-הבנות" אלא של מטרות מושרשות עמוק שאינן ניתנות ליישוב. כאשר מנהיגים מערביים וגופים בינלאומיים דורשים מישראל "להוריד את גובה הלהבות" אל מול מתקפה הנתמכת על ידי משמרות המהפכה, הם פועלים מתוך החזון הבלתי מוגבל המניח כי ניתן לתמרץ כל אויב לשלום. גוף העבודות של סואל, שחלק גדול ממנו מאורכב ונידון במכון הובר, משמש כאזהרה לכך שהתעלמות מטבעם של אויביך היא נתיב להתאבדות לאומית. הפילוסופיה שלו דורשת שנסתכל על תוצאות, לא על כוונות, והתוצאות של פיוס המערב היו הרסניות בעקביות.
סיכום: בחירת המציאות על פני האידיאולוגיה
האתגר האינטלקטואלי שמציב תומאס סואל הוא כזה שהשמאל אינו יכול לענות עליו, וזו הסיבה שהם מעדיפים להתעלם ממנו לחלוטין. הדגש שלו על עובדות, ראיות והטרגדיה של המצב האנושי הוא לצנינים בעיני תנועה פוליטית הבנויה על הבטחה לטרנספורמציה אוטופית וחימוש של תחושות קיפוח. עבור אלו מאיתנו העומדים לצד המערב וישראל, סואל הוא יותר מפילוסוף; הוא מגדלור של בהירות בתוך ערפל של תעמולה. עלינו לאמץ את מחויבותו לאמת ולדרוש מה"משוחים" דין וחשבון על חוסר הקוהרנטיות של שקריהם. רק על ידי עיגון ההסברה שלנו במציאות הקשה של ההיסטוריה והטבע האנושי, נוכל לקוות להגן על החירויות והערכים שנמצאים כעת תחת מתקפה מתואמת ומתמשכת שכזו.