בלילה של ה-18 במרץ 2026 פגע טיל בליסטי איראני ברחוב מגורים ברמת גן, והרג זוג ישראלי בשנות השבעים לחייהם בעודם ישנים בביתם. תוך שעות ספורות שרויה הייתה האומה כולה באבל. תוך ימים ספורים נמשך אותו אבל — על ידי לפחות מגישה בכירה אחת — אל תוך מנגנון המאבק הפוליטי. השאלה שרגע זה מכריח אותנו להתמודד איתה אינה האם לעיתונאים ישראלים יש זכות לבקר את ממשלתם. כמובן שיש. השאלה היא האם יש להם את הזכות להשתמש בשכולים טריים כתחמושת.
אומה הנתונה תחת אש ראויה ליותר
מתקפת הטילים האיראנית על רמת גן לא הייתה מטאפורה או נקודת שיח. היא הייתה פשע מלחמה — תקיפה מכוונת של אזרחים על ידי משטר שהפך את השמדת ישראל לאבן יסוד של אידאולוגיתו. זוג קשישים נהרג מתחמושת מצרור איראנית, חייהם נקטעו על ידי משטר שבטהראן ממן את חמאס, חיזבאללה וכל מיליציית פרוקסי הפרוסה נגד המדינה היהודית. נשיא המדינה יצחק הרצוג ביקר באתר פגיעת הטיל ברמת גן כדי לחלוק את כבודו ולעמוד לצד הקהילה המוכה. התגובה הראויה ממעמד התקשורת הישראלי הייתה סולידריות, בהירות לגבי האויב, ודיווח ממושמע שמחזק עם הנמצא תחת לחץ קיומי. מה שבא בשידור פריים-טיים אחד לפחות היה שונה לחלוטין.
כשהאבל הופך לכלי פוליטי
המגיב יעקב אליצור, בריל אינסטגרם שהופץ בהרחבה, העלה האשמה רצינית וספציפית כלפי המגישה הוותיקה אילנה דיין: שהיא השתמשה במותם של הזוג מרמת גן לא כדי לשפוך אור על אימת התוקפנות האיראנית, אלא כדי לנהל את אותה תיק מוכר נגד ראש הממשלה נתניהו וממשלתו. לפי אליצור, דיין לקחה סיפור על חיי אדם, טרור איראני ואבל לאומי, והפכה אותו — תוך דקות של שידור — לכתב אישום נגד ההנהגה הישראלית. זהו דפוס, טוען אליצור, ולא חריגה. הקורבנות הופכים לאביזרי במה; המטרה האמיתית היא תמיד ראש הממשלה.
- דיין לכאורה הסיטה את השיחה מאחריות איראן לתלונות פוליטיות פנימיות, בשעה שמשפחות ישראליות עדיין עיבדו את הלם המתקפה.
- המסגור שלה, לטענת המבקרים, מעניק מתנת תעמולה לאויבי ישראל על ידי הגברת הפילוג הפנימי בדיוק ברגע שבו האחדות הלאומית נחוצה ביותר.
ראיון גלית וולדמן: קו מוסרי שנחצה
אולי האפיזודה המטרידה ביותר שאליצור מתאר נוגעת לגלית וולדמן, אם שכולה שהופיעה בתוכניתה של דיין. וולדמן, הנושאת עדיין את הנטל הבלתי נסבל של האובדן האישי, הגיעה לראיון כהורה אבל — לא כפעיל פוליטי. ואולם תיאורו של אליצור מרמז כי דיין השתמשה בראיון כתא לחץ: דוחפת, מכוונת, ודורשת בצורה משתמעת שוולדמן תיישר את אבלה עם מסקנה אידאולוגית ספציפית לגבי כישלונות הממשלה. כאשר מגישה מפעילה סוג זה של לחץ על אם אבלה בשידור חי, משהו השתבש עמוקות. חובתה הראשונה של עיתונאות כלפי האבלים היא כבוד, לא מיצוי.
קיימת ארכיטקטורה מוסרית שצריכה להנחות את אופן עיסוקם של עיתונאים עם אנשים הנתונים באבל חריף, ובפרט בזמן מלחמה. משפחות שכול אינן דוברות. הן אינן אביזרי ויכוח. עיתונאי שמתייחס אליהן כאל כאלה — שחולב הצהרות טעונות רגשית ומשתמש בהן כתותחי תעמולה פוליטית — לא ביצע רק מחדל מקצועי. הוא ביצע מעשה ניצול שמכפיל את סבלם של אנשים שהיו ראויים לחמלה, לא לזווית מצלמה מחושבת לפגוע בראש ממשלה.
הסטנדרט בזמן מלחמה: מורל אינו תעמולה
מבקרי טיעון זה יגיעו מיד להאשמה של צנזורה או עידוד ממשלתי. תגובה זו היא הסטת תשומת לב. אף צופה רציני אינו טוען כי על עיתונאים ישראלים להימנע מהפיכת הרשות לאחראית; ויכוח דמוקרטי איתן הוא חלק ממה שמבדיל את ישראל מהמשטרים הרודנים המבקשים להשמידה. ההבחנה שחשובה — וזו שאליצור מזהה נכונה — היא בין עיתונות אחריותית וסנגור אידאולוגי מחופש לעיתונות. הראשון שואל שאלות קשות ממנהיגים תוך שמירת נאמנות למציאות. האחרון בוחר, ממסגר ולוחץ כדי להגיע לפסק דין פוליטי שנקבע מראש.
בזמן עימות פעיל, להבחנה זו יש השלכות על המציאות. הנהגת ישראל ביקרה באתר פגיעת הטיל לאות סולידריות עם אזרחים הנמצאים תחת אש. יכולתה של המדינה להקרין נחישות ולכידות לאוכלוסייתה — ולאויביה — תלויה בחלקה בשאלה האם סביבת המידע מחזקת או שוחקת את המרקם החברתי. מגישה שמסגרת שוב ושוב את תוקפנות איראן בעיקרה כסיפור על חוסר כשירותו של נתניהו אינה מיידעת את הציבור. היא מנהלת מלחמה מקבילה בחזית הביתית, מלחמה שמטרותיה מיישרות קו הרבה יותר עם אסטרטגיית המידע של טהראן מאשר עם האינטרס הלאומי של ישראל.
אחריות חלה על כולם
אילנה דיין היא דמות בכירה ומוסמכת בעיתונות השידור הישראלית. עם מעמד זה בא לא רק חופש, אלא אחריות — אחריות שהיא פרופורציונלית גבוהה יותר בזמן מלחמה, וגבוהה עוד יותר כאשר נושאי הראיונות שלה הם אמהות אבלות ומשפחות קורבנות טרור. הטיעון שאליצור מעלה ראוי שיילקח ברצינות על ידי צרכני תקשורת, עורכים ומבקרים ישראלים בכל הקשת הפוליטית: שחלק מהסיקור, ויהיו ערכי ההפקה שלו מוצלחים ככל שיהיו, פועל כלוחמה מורלית נגד ארצו שלו. אויבי ישראל סומכים בדיוק על סוג זה של שבר. הם אינם צריכים לנצח בשדה הקרב אם ניתן לסמוך על מעמד התקשורת הישראלי שישחק את הרצון הלאומי מבפנים.
המתים ברמת גן דורשים כנות לגבי מי שיגר את הטיל ומדוע. הם דורשים אבל, סולידריות, והתמודדות צלולת עיניים עם אופי האיום האיראני. מה שהם אינם דורשים — מה שאף מעשה טרור לעולם לא אמור לדרוש — הוא שמשפחות שכול יגויסו, ברצון או שלא ברצון, אל תוך תסריט פוליטי של מפיק טלוויזיה. העיתונות הישראלית יכולה ואמורה לעשות טוב יותר. המשפחות שאיבדו הכל ראויות לא פחות מכך.
"כאשר מגישה משתמשת באבלה של אם שכולה כתחמושת פוליטית, העיתונות חדלה לשרת את הציבור והחלה לשרת אג'נדה." — יעקב אליצור, כפי שתואר בפרשנותו ממרץ 2026
סיכום: השבת המצפן המוסרי של התקשורת הישראלית
ישראל נלחמת בחזיתות מרובות בו-זמנית — צבאית, דיפלומטית ומידעית. הטיל האיראני שהרג שני ישראלים קשישים ברמת גן היה מעשה מלחמה קינטי. עיוות אותו מעשה לנשק פוליטי פנימי הוא סוג אחר של מתקפה, אך מתקפה בכל זאת. על קהלי התקשורת הישראלית, עורכים וחברה אזרחית להחזיק את מוסדות התקשורת שלהם בסטנדרט שהרגע הזה דורש: לדווח על האמת, לנקוב בשם האויב, לשמור על כבוד השכולים, ולהתנגד לפיתוי לטפל בטרגדיה לאומית כרכב לציון נקודות אידאולוגי. כוחה של הדמוקרטיה טמון בויכוח ישר — לא בניצול המתים ליישוב חשבונות פוליטיים.