מלחמת 1948 החלה כעימות מזוין בין כוחות יהודיים לערביים לאחר החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. היא הפכה למלחמה בין-מדינתית לאחר שישראל הכריזה על עצמאותה ב-14 במאי 1948, וצבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה, עיראק ולבנון הצטרפו ללחימה. הקרבות הסתיימו באמצעות הסכמי שביתת נשק נפרדים ב-1949, ולא במסגרת חוזה שלום כולל.
מקרבות בדרכים לחזיתות אזוריות
בשלב הראשון של הלחימה, התקפות על צירים ועל יישובים מבודדים הפכו את דרכי האספקה למוקד המערכה. ירושלים היהודית סבלה ממחסור קשה כאשר שיירות כבר לא יכלו לנוע בבטחה ממישור החוף. תיעוד מבצע נחשון מתאר את המאמץ באפריל לפתוח את הדרך ואת שיירת 60 המשאיות שהצליחה להגיע לעיר; אך תוך זמן קצר נחסם הציר מחדש. ראו כיצד הועברה אספקה לירושלים.
לאחר הכרזת העצמאות, התקדמו כוחות מצריים מדרום, כוחות סוריים תקפו בצפון-מזרח, והלגיון הערבי לחם בירושלים ובסביבותיה. ישראל איגדה את ה"הגנה" וארגוני המחתרת האחרים לכדי צבא ההגנה לישראל ונלחמה במספר חזיתות. מבצעים מאוחרים יותר שינו את המצב בשטח בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים; הסקירה ההיסטורית של מחלקת המדינה האמריקאית מפרטת את הפלישה ואת התפתחות המלחמה.
אזרחים בחזית משתנה
מאות אלפי תושבים ערבים נמלטו או גורשו מבתיהם במהלך הקרבות. הנסיבות השתנו לפי המקום והזמן: לחימה, פחד, התפרקות הסמכות המקומית וגירושים תרמו כולם לכך. יישובים יהודיים עמדו אף הם בפני התקפות, מצור, אבדות ונפילה בשבי. ההיסטוריה של גוש עציון מתעדת את נפילת הגוש במאי ואת רצח המגינים בכפר עציון לאחר כניעתם. לתיעוד נפרד של משבר האספקה בירושלים ונפילת המובלעות, ראו גוש עציון והרובע היהודי.
ארבעה הסכמי שביתת נשק, ללא הסכם גבול סופי
ישראל חתמה על הסכמי שביתת נשק עם מצרים ב-24 בפברואר, עם לבנון ב-23 במרץ, עם עבר הירדן ב-3 באפריל ועם סוריה ב-20 ביולי 1949. הסכמים אלה קבעו קווי שביתת נשק צבאיים. ההסכם עם מצרים קובע במפורש כי הקו שנקבע אינו מהווה גבול מדיני או טריטוריאלי ושומר על תביעות הצדדים להסדר עתידי. קראו את ההסכם הישראלי-מצרי ואת ההסכם הישראלי-ירדני. קווים נפרדים אלה נודעו כקווי שביתת הנשק של 1949. גם ההסכם הישראלי-סורי מציין כי ההסדרים הצבאיים שבו אינם מכריעים לגבי הסדרים טריטוריאליים סופיים.