ההידרדרות האוטוריטרית של ברזיל מוגנת בחסות מוסר כפול של תקשורת השמאל

כאשר הדיבור הופך לעבירה פלילית בברזיליה

שחיקת חירויות הפרט במדינה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית אינה עניין של אזהרות תיאורטיות, אלא מציאות קודרת באולמות המשפט. תחת צווים שיפוטיים גורפים, הבעת עמדות חברתיות מסורתיות או לעג כלפי נבחרי ציבור עלולים כעת לגרור פעולות תגמול מדינתיות הרסניות. מערכות משפט שנועדו להילחם באלימות ובפשע מאורגן מופנות במקום זאת לפיקוח על השפה ברשתות החברתיות ולהשתקת התנגדות תרבותית. שינוי דרמטי זה חושף את שבריריותם של האיזונים והבלמים הדמוקרטיים כאשר זיקה אידיאולוגית מעוורת את עיני המשקיפים הבינלאומיים מראות את עריצות הזוחלת.

די להתבונן בחוסר הפרופורציה המדהים של פסיקות משפטיות אחרונות המכוונות נגד חופש הביטוי במקום נגד אלימות. בפסיקה שזכתה לביקורת נרחבת ודווחה על ידי The Washington Post, נגזר על סטנדאפיסט ברזילאי פופולרי, לאו לינס, עונש דרקוני של למעלה משמונה שנות מאסר בפועל אך ורק בשל תכנים קומיים פוגעניים שהוצגו במהלך הופעות בימתיות. עונש זה עולה בהרבה על עונשים המוטלים כדבר שבשגרה על עבריינים אלימים במדינה, וממחיש כי מערכת המשפט רואה כיום בקומדיה פוגענית פשע קיומי נגד המדינה. כאשר צחוק והגזמה אמנותית מטופלים כפשעי שנאה סטטוטוריים הראויים לכליאה ממושכת, חופש הביטוי חדל מלהתקיים.

המדינה המגויסת כנשק: הפיכת התנגדות ואמונה לפשע

מנגנון הענישה של המדינה הברזילאית אינו מגביל את יעדיו לבדרנים מפורסמים בלבד; משפחות מן השורה וצעירים ניצבים בפני תוקפנות שיפוטית זהה. הפללתן של אמונות מסורתיות והחלטות משפחתיות עצמאיות חושפת משטר אידיאולוגי הנחוש לכפות יישור קו אידיאולוגי כפוי באמצעות פסיקה ענישתית. תובעים מטעם המדינה הגדירו מחדש, באופן שיטתי, פולמוס פוליטי שגרתי, מצפון דתי ובחירות לשוניות כעבירות פליליות.

• הורים נוצרים הועמדו לדין פלילי בגין "הזנחה אינטלקטואלית" ונידונו לעונשי מאסר לאחר שבחרו לחנך את בנותיהם בחינוך ביתי תוך השמטת תוכניות לימוד מגדריות פרוגרסיביות המחויבות על ידי המדינה.
• איזדורה בורחס, סטודנטית לרפואה וטרינרית, הואשמה בעבירות פליליות חמורות ועמדה בפני שנות מאסר לאחר שפרסמה שתי תגובות ביקורתיות ברשתות החברתיות שעסקו בהגדרות ביולוגיות של מין.
• משפיען רשת הורשע ונידון למאסר על תנאי לצד קנסות כספיים כבדים אך ורק בשל התייחסות לדמות פוליטית טרנסג'נדרית בולטת כאל גבר ביולוגי.

אף שחלק מכתבי האישום, כמו אלה נגד הסטודנטית לווטרינריה, בוטלו בסופו של דבר בערעור בעקבות התערבותם של ארגוני זכויות בינלאומיים, עצם מסכת הייסורים המשפטית מתפקדת כמכשיר יעיל של טרור פנימי. גם כאשר ביצוע גזרי הדין מושהה זמנית עד לבירור הערעורים, הקורבנות נאלצים לכלות את חסכונות חייהם על עורכי דין פליליים יקרים ולהתמודד עם שנים של חרדה אישית משתקת. בברזיל המודרנית, ההליך עצמו הוא העונש, המבטיח כי אינספור אזרחים אחרים יצנזרו את עצמם מתוך פחד זמן רב לפני שהמשטרה תגיע לפתח ביתם.

השופט מוראס וההליך כעונש

חלק ניכר ממסע אגרסיבי זה מוביל ישירות אל שופט בית המשפט הפדרלי העליון אלכסנדר דה מוראס, אשר נטל לעצמו סמכויות חד-צדדיות גורפות במטרה להילחם במה שהוא מגדיר במעורפל כ"מיליציות דיגיטליות אנטי-דמוקרטיות". כשהוא פועל בו-זמנית כחוקר, כתובע וכשופט, הוציא מוראס צווים סודיים להקפאת חשבונות בנק, לחסימת פלטפורמות מדיה חברתית ולהוראה על מעצרים עד תום ההליכים העוקפים את ההליך המשפטי התקין המעוגן בחוקה. מגיני זכויות אדם, ובהם צוותים משפטיים ב-ADF International, תיעדו כיצד סמכויות בלתי מבוקרות אלה חותרות תחת ערבויות יסוד של חופש ביטוי וביטחון אישי.

"כאשר שופט שאינו נותן דין וחשבון מחזיק בסמכות לכלוא מבקרים ללא כתב אישום רשמי, המבנה של דמוקרטיה חוקתית קורס לכדי שלטון אישי שרירותי."

המחיר האנושי של עליונות שיפוטית משוללת רסן זו מגולם בסיפורו של העיתונאי ג'קסון רנג'ל, שנכלא במשך 368 ימים תמימים מבלי שהוגש נגדו אפילו כתב אישום רשמי אחד, כפי שתועד בתחקיר של Gazeta do Povo. חשבונותיו הדיגיטליים של רנג'ל נמחקו כליל, ומטה לחמו נהרס אך ורק משום שהעז בדיווחיו החקירתיים לבקר את שופטי בית המשפט העליון. החזקת עיתונאי פעיל בתא מעצר במשך למעלה משנה ללא כתב אישום רשמי היא סימן ההיכר המובהק של מדינת משטרה אוטוריטרית, ולא של רפובליקה חוקתית משגשגת.

הצביעות שבשתיקה הפרוגרסיבית העולמית

אילו היו מתרחשים דיכויים דומים נגד קומיקאים, עיתונאים והורים מאמינים תחת ממשלת ימין, מערכות העיתונים במערב היו מנפיקות זרם בלתי פוסק של גינויים וכינוסי חירום. במקום זאת, מאחר שהנשיא לואיס אינסיו לולה דה סילבה ובני בריתו במערכת המשפט מניפים את דגל הדמוקרטיה הפרוגרסיבית, המוסדות המרכזיים במערב מעלימים עין. עיוורון סלקטיבי זה ממחיש מוסר כפול חתרני שבו צנזורה ממשלתית זוכה להכשר תחת הכסות של "הגנה על הדמוקרטיה", ובלבד שהצנזורים משתייכים לשמאל הפוליטי.

פשרה מוסרית זו חורגת הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של ברזיל ומגיעה לזירה הבינלאומית. בזירה המקומית, הממסד הברזילאי מדכא חירויות פרט מערביות בסיסיות, בעוד שעל הבמה העולמית ממשל לולה מעמיק באופן פעיל את קשריו עם אוטוקרטיות אנטי-מערביות כגון טהראן, בייג'ינג ומוסקבה. במקביל, ברזיליה נוקטת שוב ושוב עוינות דיפלומטית בוטה כלפי מדינות דמוקרטיות, ובמיוחד מטיחה השוואות היסטוריות גרוטסקיות ואנטישמיות במדינת ישראל. כאשר ממשלה משתיקה את עמה שלה מבית, התייצבותה לצד משטרי סוררים בעולם אינה מפתיעה ואינה מקרית.

דרישת דין וחשבון למען החירות בברזיל

ההגנה על חירות האדם אינה ניתנת לחלוקה לפי קווים מפלגתיים, ואין למחול על עוולות אוטוריטריות משום שמבצעיהן דוברים את הדיאלקט האופנתי של פרוגרסיביזם חברתי. על הדמוקרטיות המערביות ועל מגיני זכויות אדם אמיתיים לדרוש ממנהיגיה המשפטיים והפוליטיים של ברזיל דין וחשבון על פי אותם סטנדרטים אזרחיים אוניברסליים שהם מתיימרים להגן עליהם בפומבי. חופש הביטוי, סמכות הורית והגנה מפני מעצר שרירותי אינם פריבילגיות שניתן לבטלן בהינף צו שיפוטי. הגיעה העת שמנהיגים בינלאומיים ומגינים אמיתיים של הדמוקרטיה ישברו את שתיקתם הפחדנית ויגנו בתוקף את הרס חירויות היסוד הנמשך בברזיל.