אירופה מגלה מחדש את השכל הישר באבטחת גבולות

קריסת קונצנזוס הגבולות הפתוחים

הנוף הפוליטי של מערב אירופה עובר הערכות מחדש עמוקה ומתבקשת מזמן. במשך שנים, תקשורת הממסד וקואליציות האליטה ביטלו את החששות הציבוריים מפני הגירה המונית כרגשות שוליים. אך ככל שהמרקם החברתי של ערים אירופיות מרכזיות התמודד עם עומס חסר תקדים, המצביעים החלו לדחות את נרטיב הגבולות הפתוחים. כוחן הגובר של תנועות פוליטיות המצדדות בהגבלת הגירה מוכיח כי האזרחים דורשים חזרה לביטחון לאומי בסיסי. אף מדינה ריבונית אינה יכולה לשרוד ללא היכולת להחליט מי נכנס ומי מתבקש לעזוב.

תפנית פוליטית זו אינה סטייה פתאומית אלא תגובה רציונלית לכשלי ממשל מערכתיים. במדינות כמו צרפת, גרמניה והולנד, הציבור הבין כי הגירה ללא סינון הולם קשורה קשר ישיר להידרדרות בביטחון האישי ולעומס כבד על השירותים החברתיים. על פי ניתוח מדיניות של Chatham House, ההחזרה העקבית של ביקורת הגבולות ברחבי מערב אירופה מעצבת מחדש מהיסוד את מרחב שנגן, בעוד המדינות החברות מעניקות קדימות לביטחון הלאומי. הקונצנזוס ההיסטורי שהתייחס לגבולות כשרידים מיושנים של העבר קרס באופן רשמי. כתוצאה מכך, התהליך הדמוקרטי כופה תיקון ומאלץ אפילו מפלגות מרכז מסורתיות לאמץ מדיניות שבעבר גינו בתקיפות.

הפיכת המדיניות המגבילה למיינסטרים

מה שמותג בעבר כ"ימין קיצוני" הפך כעת לקו הבסיס להישרדות לאומית. כיום, ממשלות מגלות כי שמירה על לכידות חברתית דורשת פיקוח הדוק על הגבולות הלאומיים ולא הומניטריות בלתי מוגבלת. תפנית זו באה לידי ביטוי בצעדי חקיקה קונקרטיים ובהסכמים קואליציוניים שבהם למפלגות המצדדות בהגבלת הגירה יש השפעה ניכרת. הנרמול של מדיניות זו אינו עוסק בהדרה, אלא בשימור שלטון החוק והבטחה כי השתלבות בחברה תישאר מחויבות הדדית.

• בשוודיה, הממשלה, בגיבוי "הדמוקרטים השוודים", הנהיגה תפנית היסטורית במדיניות המקלט שלה, העלתה את דרישות השכר עבור מהגרי עבודה ומעודדת באופן פעיל חזרה מרצון של מהגרים למדינותיהם.
• בהולנד, ממשלת הקואליציה בהובלת מפלגת החירות של חירט וילדרס קידמה את הגבלות המקלט הנוקשות ביותר בהיסטוריה ההולנדית, תוך שאיפה לקבל פטור רשמי (opt-out) ממכסות האיחוד האירופי.

תפנית יבשתית לעבר ריבונות

הסימן המובהק ביותר לשינוי זה מתרחש בליבו של האיחוד האירופי. גרמניה, שהייתה היסטורית התומכת הקולנית ביותר בגבולות פנימיים פתוחים, החילה לאחרונה ביקורת גבולות זמנית ורחבת היקף בכל גבולותיה היבשתיים במטרה לבלום הגירה בלתי מורשית ולהילחם באיומי ביטחון פנים. על פי המדיניות הרשמית של הנציבות האירופית, המדינות החברות משתמשות יותר ויותר בסעיפי ביטחון לאומי במסגרת קוד גבולות שנגן כדי להחזיר את הפיקוח. הדבר מסמן התרחקות משמעותית מחזון פוסט-המלחמה הקרה של יבשת ללא גבולות, ומוכיח כי דאגות ביטחוניות מעשיות גוברות כעת על אידיאולוגיה אוטופית.

שוודיה עברה באופן דומה את מה שמנהיגיה מתארים כשינוי פרדיגמה מוחלט. לאחר עשרות שנים של שמירה על כמה ממדיניויות הפליטים הליברליות ביותר במערב, המדינה פנתה לאכיפה נוקשה כדי להילחם באלימות כנופיות מאורגנת ובהפרדה חברתית. תחת סדר היום החקיקתי הנוכחי המפורט על ידי ממשלת שוודיה, שטוקהולם מתאימה את חוקי ההגירה שלה לסטנדרטים המינימליים הנדרשים על פי המשפט הבינלאומי. עמדה פרואקטיבית זו משקפת הכרה רחבה יותר בכך שהגירה בלתי מבוקרת ללא קליטה והשתלבות חברתית מערערת בהכרח את יסודותיה של מדינת רווחה דמוקרטית.

"אומה ללא גבולות איננה אומה. שימור הזהות התרבותית שלנו והבטחת ביטחון הציבור אינם דרישות קיצוניות; הם תחומי האחריות הבסיסיים של כל ממשלה ריבונית."

הבטחת עתידה של הדמוקרטיה המערבית

התחייה של אכיפת הגבולות ושל בקרת הגירה מחמירה יותר ברחבי מערב אירופה אינה מהווה איום על הדמוקרטיה, אלא דווקא הגנה עליה. במשך זמן רב מדי, הנתק בין האליטות השליטות לציבור הבוחרים יצר חלל מסוכן שערער את האמון האזרחי. על ידי תביעה מחדש של הסמכות לפקח על הגבולות ולנהל את קליטת המהגרים, מדינות אירופה משקמות את החוזה החברתי בין האזרחים למדינה. המסר מקלפיות ההצבעה הוא ברור: השכל הישר חזר, והריבונות כאן כדי להישאר.