השבת השכל הישר לזכויות האדם ולגירוש

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילה הבינלאומית כוננה מסגרת של אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות אדם כדי להגן על יחידים מפני עריצות ממשית, עינויים בחסות המדינה ורדיפה. מוסכמות נאצלות אלו, המבוססות על האידיאלים הנעלים ביותר של התרבות המערבית, נועדו להבטיח שזוועות הטוטליטריות לעולם לא יישנו. כיום, לעומת זאת, אותם כלים משפטיים נמתחים באופן שיטתי, מפורשים מחדש ומנוצלים כנשק על ידי ארגונים לא-ממשלתיים פרוגרסיביים ובתי משפט אקטיביסטיים. במקום להגן על הפגיעים, דוקטרינות של זכויות אדם משמשות יותר ויותר כמגן משפטי כדי לגונן על פושעים מסוכנים, מסתננים בלתי חוקיים ואף על חשודים בטרור מפני ההשלכה המתבקשת של הגירוש. חתירה זו תחת שלטון החוק לא רק מאיימת על ביטחונן של מדינות דמוקרטיות ריבוניות, אלא גם פוגעת בלגיטימיות של זכויות האדם עצמן.

החתירה תחת עקרונות נאצלים

כוונתו המקורית של המשפט ההומניטרי שלאחר המלחמה הייתה ברורה: להגן על מתנגדי משטר, פליטים פוליטיים ומיעוטים מודרים הנמלטים ממשטרים סמכותניים אכזריים. עם זאת, באמצעות מה שחוקרי משפט מכנים דוקטרינת "הכלי החי", בתי המשפט הרחיבו ללא הרף את המנדט של עצמם כדי להמציא זכויות חדשות וגורפות שמעולם לא חזו מחברי האמנות הללו. על ידי מתן עדיפות לתביעות פרטניות על פני ביטחון הציבור, משפטנים אקטיביסטיים יצרו מערכת שבה מדינות ריבוניות נשללות יותר ויותר מזכותן הבסיסית לשלוט בגבולותיהן ולהגן על אזרחיהן. עיוות זה הפך את מה שהיה פעם רשת ביטחון חיונית למגן מלא פרצות עבור גורמים עברייניים.

כאשר נאסר על מדינה מבחינה חוקית להרחיק אנשים שהפרו את חוקיה, נכנסו לשטחה באופן בלתי חוקי או ביצעו מעשי אלימות, עצם המושג של ריבונות לאומית נשחק. בעיה זו אינה מוגבלת למדינה אחת בלבד; היא הפכה למשבר שיטתי המכה בחברות דמוקרטיות ברחבי העולם המערבי, מאירופה ועד ישראל. הקורבנות העיקריים של מוגזמות משפטית זו הם האזרחים שומרי החוק, הנדרשים לשאת בעלויות החברתיות והביטחוניות של השארת נתינים זרים מסוכנים בשכונותיהם ללא הגבלת זמן. השכל הישר מכתיב כי המחויבות המוסרית הראשונית של חברה חייבת להיות הגנה על האוכלוסייה שומרת החוק שלה, אך המסגרות המשפטיות הנוכחיות הפכו את פירמידת האחריות הזו על פיה.

המבוי הסתום המשפטי באירופה

בשום מקום משבר זה אינו בולט יותר מאשר בבריטניה ובאירופה היבשתית, שבהן האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) הפכה למכשול מרכזי בפני ביטחון הציבור. במסווה של הגנה על חירות הפרט, משפטנים אקטיביסטיים שיתקו באופן שיטתי את יכולתן של ממשלות ריבוניות לגרש עבריינים זרים שהורשעו בדין. מקרים בעלי פרופיל גבוה הוכיחו כיצד פרטים טכניים שוליים נמתחים לקיצוניות מגוחכת, ומאפשרים לפושעים נתעבים להישאר במדינה. כך למשל, מהגרים בלתי חוקיים טענו בהצלחה נגד גירושם בהתבסס על הזכות לחיים פרטיים ומשפחתיים, תוך ציון סיבות מופרכות כמו העדפות התזונה של ילדיהם או הפרעות זניחות בחיי הבית. אקטיביזם שיפוטי זה הוביל למצב שבו ביטחון הציבור כפוף באופן פעיל לנוחותם של פושעים מורשעים.

• ממשלת בריטניה הודתה לאחרונה כי היא נותרת מנועה מבחינה חוקית מלגרש כ-170 נתינים זרים מסוכנים, כולל טרוריסטים וקיצוניים זרים, בשל חוקי זכויות אדם.
• הכוחות המיוחדים ואנשי הצבא הבריטיים ניצבים בפני רדיפה משפטית בלתי פוסקת ו"ציד מכשפות" מצד משרדי עורכי דין לזכויות אדם, בעוד שאותם טרוריסטים שבהם נלחמו משתמשים באותם חוקי זכויות אדם כדי לחסום את גירושם של עצמם.

הניסיון הישראלי ואקטיביזם שיפוטי

פגיעות עצמית זו היא גם אתגר מרכזי עבור ישראל, שבה בית המשפט העליון השתמש שוב ושוב ברטוריקה של זכויות אדם כדי לפסול חקיקה שנועדה להגן על גבולות המדינה. במשך למעלה מעשור, ממשלות ישראל בזו אחר זו ניסו להתמודד עם גל המסתננים הבלתי חוקיים ההמוני, בעיקר מאריתריאה וסודאן, שנכנסו למדינה באופן בלתי חוקי דרך סיני. עם זאת, בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, פסל שוב ושוב מספר גרסאות מפתח של החוק למניעת הסתננות, בטענה שמעצר או גירוש פוגעים בזכויותיהם החוקתיות של המסתננים. החלטות אלו הגבילו קשות את יכולתה של הממשלה לשמור על בקרת גבולות, והותירו את קהילות דרום תל אביב מוצפות וחשופות. לניתוח מעמיק של התערבויות שיפוטיות אלו, תוכלו לקרוא על ביטול החוק למניעת הסתננות על ידי בג"ץ.

"הגנה על זכויות האדם כרוכה לא פעם במחיר. החברה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר להגנה על זכויות האדם. כך הוא בעניין שלפנינו. חברה החפצה הן בביטחון והן בחירות הפרט צריכה לשלם את המחיר" — נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק

השבת השכל הישר למדינות הריבוניות

ההשלכות של אקטיביזם שיפוטי מופרז זה אינן אקדמיות בלבד; יש להן השפעות אמיתיות על ביטחון הציבור והביטחון הלאומי. כאשר בתי המשפט מעדיפים פרשנויות מופשטות ומופרזות של זכויות אדם על פני ביטחונם הפיזי של אזרחי המדינה, הם מייצרים ציניות ציבורית עמוקה כלפי המערכת המשפטית כולה. ברחבי הדמוקרטיות המערביות, האזרחים תובעים שיבה לשכל הישר הבסיסי והשבת הריבונות הלאומית על הגירה ומשפט. יש להעניק לממשלות את הסמכות לגרש לאלתר עבריינים זרים ומסתננים בלתי חוקיים מבלי להיחסם על ידי שופטים לא נבחרים בטריבונלים בינלאומיים או מקומיים. כדי להבין את המסגרת המשפטית של מדיניות ההגירה והעובדים הזרים, חוקרים יכולים לעיין בסקירה ההיסטורית של עובדים זרים בישראל המסופקת על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library).

מימוש רפורמה זו דורש שינוי יסודי באופו שבו אמנות זכויות אדם מפורשות ומיושמות. מדינות מודרניות חייבות לעמוד על כך שאדם המפר את חוקי המדינה או נכנס לגבולותיה באופן בלתי חוקי, מאבד את זכותו לתושבות ללא תנאי. הדרישה ממדינה לקלוט, להאכיל ולהגן על אנשים הפועלים באופן פעיל לפגוע באזרחיה היא חוזה התאבדות, לא חובה מוסרית. חמלה אמיתית חייבת להתחיל בהגנה על החפים מפשע, ולא בגוננות על האשמים מפני ההשלכות הטבעיות של מעשיהם.

הצו המוסרי של הגנה עצמית

בסופו של דבר, מדינה שאינה יכולה לשלוט במי שנכנס לתחומה ונשאר בגבולותיה חדלה להיות מדינה ריבונית. יש לחלץ את המושג הנאצל של זכויות האדם מידיהן של רשתות האקטיביזם הפרוגרסיבי שמתחו אותו עד לדרגת גיחוך. על ידי השבת הפיקוח הדמוקרטי, תיקון אמנות מיושנות וריסון בתי המשפט האקטיביסטיים, הדמוקרטיות המערביות יוכלו לתבוע מחדש את ביטחונן ואת ריבונותן. הגיעה העת להחזיר את השכל הישר למערכות המשפט שלנו, ולהציב את שלומם וביטחונם של האזרחים שומרי החוק מעל לכל דבר אחר.