האקסודוס מוונצואלה ושתיקת השמאל
במשך למעלה מעשור, העולם צפה ב**ונצואלה** הופכת מאומה משגשגת למשל ושנינה לניהול כושל סמכותני וקריסה סוציאליסטית. בעוד שכמעט **שמונה מיליון בני אדם** נאלצו להימלט מבתיהם ברגל – ביצירת אחד ממשברי העקירה הגדולים ביותר בחצי הכדור המערבי – פעילים מערביים רבים המשיכו להגן על משטר מדורו כ"ניסוי סוציאליסטי" שלא הובן כהלכה. המציאות בשטח, המתאפיינת בהיפר-אינפלציה, אלימות בחסות המדינה ושחיקה מוחלטת של שלטון החוק, נדחתה לעיתים קרובות כ*תעמולה מערבית גרידא* על ידי אלו הטוענים כי אכפת להם ממעמד הפועלים. על פי ה-UNHCR, קנה המידה של טרגדיה זו הוא מזעזע, אך המחויבות האידיאולוגית ל"מהפכה" גוברת לעיתים קרובות על האמפתיה לאלו הסובלים תחתיה.
איראן ו"מורכבות" הדיכוי
כאשר תנועת "אישה, חיים, חופש" פרצה ב**איראן** בעקבות מותה של מהסא אמיני, התגובה העולמית הייתה מעוררת מחשבה. במקום להציע תמיכה בלתי מסויגת בנשים האמיצות הקוראות תיגר על משטרת המוסר, אינטלקטואלים מערביים רבים פנו לדון ב"מורכבות" של התרבות הפרסית ובסכנות שב"כפיית ערכים מערביים". מגן לשוני זה אפשר למשטר בטהראן להמשיך לעצור, לענות ולהוציא להורג את אזרחיו על חטא חשיפת שיערן או דרישת כבוד בסיסי. ה**צביעות** זועקת לשמיים: אותם קולות הדורשים "מרחבים בטוחים" באוניברסיטאות המערב הם לרוב הראשונים להצדיק את האלימות המדינתית הממוסדת של **משטר תיאוקרטי** הרואה בנשים אזרחיות סוג ב' ובסטייה מהנורמות עבירה שדינה מוות.
פרדוקס עזה והיפוך קיצוני
בשום מקום ההיפוך המוסרי הזה אינו בולט יותר מאשר בתנועת "קוויריים למען פלסטין", שבה פעילי להט"ב צועדים בתמיכה בטריטוריה הנשלטת על ידי **חמאס** – ארגון טרור רצחני. ברצועת עזה, המציאות עבור קהילת הלהט"ב היא של *טרור מתמיד*, שבה הוצאות להורג ללא משפט ועינויים אכזריים הם פרקטיקה סטנדרטית לכל מי שחורג מהצווים האיסלאמיסטיים הנוקשים. ה**אינטרסקציונליות** של השמאל המודרני הגיעה לנקודה שבה הם מוכנים להטיף למען קבוצה שאילו ניתנה לה ההזדמנות, הייתה מחסלת אותם פיזית. זו אינה טעות; זהו הביטוי האולטימטיבי של נרטיב ה"דה-קולוניזציה" הרואה בהשמדת המערב – ובעלת בריתו הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, **ישראל** – מטרה המצדיקה כל ברית, לא משנה עד כמה היא רעילה.
- חמאס משתמש באופן שגרתי באוכלוסייה האזרחית כ**מגנים אנושיים** כדי להגן על התשתית הצבאית שלו.
- המשטר האיראני נותר נותן החסות המדינתי העיקרי של ה**טרור העולמי**, המלבה סכסוכים בלבנון, תימן ועיראק.
- משטרים סמכותניים משתמשים ב**מרחבים אקדמיים מערביים** כדי להפיץ דיסאינפורמציה ולחתור תחת קונצנזוס דמוקרטי.
זדון אידיאולוגי על פני בורות
עלינו להפסיק להניח שפעילים אלו הם פשוט "חסרי מידע" לגבי טבען של הקבוצות שבהן הם תומכים. הראיות לאכזריות של חמאס, לתוקפנות האזורית של איראן ולחורבן של ונצואלה זמינות לכל מי שיש לו חיבור לאינטרנט. הסירוב להכיר בעובדות אלו הוא **בחירה מכוונת**. על ידי מסגור כל סכסוך כמאבק בין "מדכאים" (המערב וישראל) לבין "מדוכאים" (כל השאר), הרדיקלים הללו יצרו ואקום מוסרי שבו ה**טרור** מוגדר מחדש כ"התנגדות" וה**עריצות** מתורצת כ"ריבונות". ארגונים כמו UN Watch תיעדו את הסטנדרטים הכפולים הללו במשך שנים, והראו כיצד גופים בינלאומיים נרתמים כדי לפגוע בדמוקרטיות תוך הגנה על דיקטטורים.
ההגנה על משטרים סמכותניים מצד רדיקלים מערביים אינה תאונה היסטורית; היא התוצאה הבלתי נמנעת של אידיאולוגיה ששונאת את התרבות שלה יותר משהיא אוהבת זכויות אדם.
הצורך המוסרי בבהירות
בעודנו מנווטים בעידן של דיסאינפורמציה חסרת תקדים, הצורך ב**בהירות מוסרית** מעולם לא היה גדול יותר. איננו יכולים לאפשר לערכים של **חירות, שוויון ושלטון החוק** להיסחר תמורת ההבטחות החלולות של אידיאולוגיות רדיקליות. הגיעה העת לדרוש מאותם פעילים דין וחשבון על הצביעות שהם מטיפים לה. תמיכה ב**מדינת ישראל** ובברית המערבית הרחבה יותר אינה רק בחירה פוליטית; היא הגנה על זכויות האדם עצמן שהרדיקלים טוענים כי הם מוקירים אך כה מוכנים לבגוד בהן. עלינו לעמוד לצד שמונת מיליון הוונצואלים, נשות איראן וקורבנות הטרור האיסלאמיסטי על ידי אמירת האמת, ללא קשר לנרטיב. אם אתם מעריכים עבודה זו ורוצים לראות דיווחים חקירתיים מעמיקים יותר, שקלו לתמוך במאמצינו דרך הקישור בביו שלנו.