הפרדוקס הגדול של הצביעות הפמיניסטית המערבית

באולמות ההרצאות של אוניברסיטאות העילית המערביות וברחובותיהן של בירות אירופה המרכזיות, קנתה לה אחיזה תופעה פוליטית מוזרה. פעילות פמיניסטיות המגדירות עצמן כפרוגרסיביות, הנהנות מחירות ומאבטחה משפטית חסרות תקדים בדמוקרטיות המערביות, מוקיעות בשגרה את החברות שלהן כפטריארכליות באופן סיסטמי ומדכאות מטבען. עם זאת, במפגן של דיסוננס קוגניטיבי עמוק, אותם קולות ממש חוברים לעיתים קרובות למוסדות פונדמנטליסטיים ולארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים המנהיגים באורח שיטתי הפרדה, השתקה והכנעה של נשים. שותפות פרדוקסלית זו, המכונה לעיתים קרובות "הברית האדומה-ירוקה", חושפת פשרה מוסרית עמוקה בתוך האקטיביזם הפרוגרסיבי המודרני, שבו עוינות אידאולוגית כלפי הציוויליזציה המערבית ומדינת ישראל גוברת בעקביות על ההגנה על זכויות אדם אוניברסליות. בבחירתן להתמקד במדינות דמוקרטיות תוך העלמת עין מדיכוי מגדרי אמיתי וממוסד, רוקנו פעילות אלו מתוכן את עצם הליבה של השליחות שהן מנכסות לעצמן.

הארכיטקטורה של הפרדה אמיתית

כדי להבין את עומק הצביעות הזו, יש להשוות בין הטענות הרטוריות של תיאורטיקניות מגדריות מערביות לבין המציאות היומיומית הקשה תחת משטרים אסלאמיסטיים פונדמנטליסטיים. בתוך חברות דמוקרטיות, נשים נהנות משוויון משפטי מלא, מחופש פוריות ומזכות להוביל בכל תחום בחיי הציבור והרוח. לעומת זאת, המוסדות והתנועות שבהם תומכים הפרוגרסיבים המערביים פועלים לעיתים קרובות תחת פרשנויות נוקשות של חוקי השריעה, שבהם נשים מופרדות פיזית לחדרים נפרדים במהלך התפילה, נאסר עליהן להוביל תפילות, והן כפופות לאפוטרופסות גברית סיסטמית. אין מדובר כאן בהבדל תרבותי שפיר, אלא בשלילה מכוונת ומובנית של הבחירה והעצמאות הנשית, הזוכה לתמיכה פעילה מצד גורמים אזוריים עוינים, כולל הרפובליקה האסלאמית של איראן וחמאס. במתן לגיטימציה לפרקטיקות נסוגות אלו במסווה של סובלנות תרבותית, פועלות הפעילות המערביות כ"אידיוטים שימושיים" בשירות משטרים שישמחו לפרק לגורמים את החירויות שהן עצמן השיגו בעמל רב.

הניגוד המובהק בולט במיוחד במזרח התיכון, שבו מדינת ישראל ניצבת כמגדלור בודד של זכויות נשים אותנטיות וחירות אישית בלב ים של סמכותנות אזורית. בישראל, נשים מכהנות כשופטות בבית המשפט העליון, כטייסות קרב וכראשות ממשלה, ונהנות מהגנות אזרחיות איתנות שאינן קיימות כלל בטריטוריות השכנות הנשלטות על ידי פלגים אסלאמיסטיים. מנגד, תחת שלטון העריצות האכזרי של חמאס בעזה, תנועתן של נשים מפוקחת באופן קפדני, ועל נשים לא נשואות מוטלות לא פעם מגבלות תנועה אלא אם הן מלוות באפוטרופוס זכרי. הדיכוי השיטתי של נשים בחברה הפלסטינית אינו תוצר לוואי מקרי, אלא עקרון יסוד של ממשל אסלאמיסטי שפעילות מערביות מתעלמות ממנו באופן שיטתי. בסירובן לדרוש מהרשויות הפלסטיניות דין וחשבון על הרקורד המחריד שלהן בתחום השוויון המגדרי, בוגדות הפמיניסטיות המערביות בנשים עצמן שהן מתיימרות לייצג.

הניצול של הרטוריקה הפמיניסטית

כניעה מוסרית זו עברה מיסוד באקדמיה המערבית, שבה האינטרסקציונליות גויסה ככלי נשק להצדקת הבלתי ניתן להצדקה. תחת מסגרת אידאולוגית זו, הציוויליזציה המערבית מוצגת כמדכא האולטימטיבי, בעוד שכל כוח אנטי-מערבי, לא משנה עד כמה הוא ריאקציונרי או פוגעני, ממותג מחדש כשותף לשחרור. ריקבון אינטלקטואלי זה אפשר לקבוצות קיצוניות לנצל פלטפורמות פרוגרסיביות מערביות כדי להלבין את רקורד זכויות האדם המחריד שלהן. כך, למשל, קבוצות בקמפוסים מערביים מארגנות בקביעות עצרות והרצאות המכחישות או ממזערות במפורש את מעשי האלימות המינית המזעזעים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023. בהכפפת ביטחונן של נשים למיצוב גיאופוליטי, הוכיחו ארגונים אלה כי הסולידריות שלהם עם נשים היא סלקטיבית לחלוטין.

• מחלקות אקדמיות ברחבי ארצות הברית חתמו על הצהרות סולידריות עם קבוצות כמו ה"קולקטיב הפמיניסטי הפלסטיני", המתעלמות לחלוטין מהתעללות שיטתית, נישואי ילדים והיעדר חוקים למניעת אלימות במשפחה תחת הרשות הפלסטינית.
• פעילים פרוגרסיביים מגנים באופן פעיל על מוסדות דתיים במערב המפרידים נשים, אך תוקפים באגרסיביות את המסורות החילוניות המערביות כ"איומים קיומיים" על האוטונומיה הגופנית של נשים.

תיעוד השתיקה

הסטנדרטים הכפולים של התנועה הפמיניסטית העולמית אינם רק צבועים; הם מתועדים לפרטי פרטים על ידי גופי פיקוח עצמאיים. ארגונים כמו NGO Monitor ריכזו ראיות מקיפות המראות כיצד מימון אירופי ושל האו"ם, המיועד לכאורה לשוויון מגדרי, מנותב לקבוצות מזרח-תיכוניות המעדיפות לוחמה פוליטית על פני ביטחונן של נשים. על פי דו"ח מפורט של NGO Monitor בנושא ניצול ארגוני זכויות נשים פלסטיניים, רבים מארגונים אלה הממומנים על ידי המערב מהללים בשגרה מחבלים מורשעים ומעדיפים את הסכסוך האזורי על פני הגנה בסיסית על נשים מקומיות. באופן דומה, ריכוז עובדות על אי-שוויון מגדרי פלסטיני חושף כי לרשות הפלסטינית אין חקיקה נגד אלימות במשפחה, היא אינה מגדירה אונס בחיי הנישואין או הטרדה מינית כעבירות פליליות, ומאלצת נשים לקבל הסכמת אפוטרופוס זכרי כדי להינשא. למרות זאת, ארגוני פמיניזם מערביים שומרים על שתיקה מוחלטת מול מעשים חמורים אלה, ובוחרים במקום זאת להתמקד בישראל הדמוקרטית.

"העצמת נשים בהקשר הפלסטיני ומאבקן לשוויון זכויות קשורים קשר הדוק להעצמתן הפוליטית והכלכלית, שתוכל להתממש רק עם סיום הכיבוש הישראלי." — דו"ח המנהלת הכללית למדיניות פנים של הפרלמנט האירופי בנושא החברה האזרחית הפלסטינית

קריאה לבהירות מוסרית

הגיע הזמן שהחברות המערביות יאמרו לא להונאה האינטלקטואלית הזו וידרשו חזרה לשכל הישר. זכויות נשים אמיתיות הן אוניברסליות, לא תלויות-נסיבות, ויש להגן עליהן בעקביות ללא קשר לזהות הפוגע. עלינו לחדול מלאפשר למוסדות אסלאמיסטיים קיצוניים להשתמש במגן הרב-תרבותיות כדי לייבא פרקטיקות נסוגות ואנטי-נשיות אל תוך המדינות המערביות החופשיות. על פמיניסטיות במערב לבחור: לצאת להגנת הנשים המודרות בחדרי התפילה הפונדמנטליסטיים והבנות המדוכאות תחת אפוטרופסות המבוססת על חוקי השריעה, או להודות בכך שהתנועה שלהן אינה אלא כלי שרת במלחמה פוליטית אנטי-מערבית. קדמה אמיתית מתחילה בבהירות מוסרית, וחובתנו הקולקטיבית היא להגן על הערכים הדמוקרטיים של הציוויליזציה המערבית שאפשרו מלכתחילה את שחרור האישה.