מות העבודה ועליית הזהות
בעבר, מנהיג פרוגרסיבי במטרופולין מערבי מרכזי היה נשפט לפי רמת הביטחון בסאבוויי, איכות בתי הספר ועוצמתם של איגודי העובדים המקומיים. אולם, השמאל החדש נטש במידה רבה את מדדי ההצלחה הללו, ורואה בהם משניים ליעד-העל של "דה-קולוניזציה" של המחשבה המערבית. תפנית אידיאולוגית זו הותירה את מעמד הפועלים המסורתי ללא בית פוליטי, בעוד שנציגיהם מעדיפים פוליטיקת זהויות גלובלית על פני המציאות הכלכלית המקומית. המיקוד אינו עוד בבניית עתיד טוב יותר לאזרחים, אלא בכפרה על עבר "אימפריאליסטי" כפי שהוא נתפס בעיניהם.
מעבר זה אינו רק שינוי באסטרטגיה; זוהי דחייה מוחלטת של הערכים וההישגים של המערב. על ידי אימוץ העולם-שלישיזם, השמאל אימץ תפיסת עולם שבה המערב הוא טורף מטבעו ויתר העולם מדוכא לנצח. ראייה בינארית זו מתעלמת ממורכבות ההיסטוריה ומהתרומות העצומות של הציוויליזציה המערבית לזכויות אדם ולשגשוג עולמי. תחת זאת, היא מטפחת תרבות של תיעוב עצמי המעודדת יריבים המבקשים את פירוקו המלא של הסדר הדמוקרטי.
סיפור על שני סדרי עדיפויות
אין מקום שבו האבסורד המייצגי הזה בולט יותר מאשר בפעולותיה האחרונות של הנהגת ניו יורק בנוגע להשבה בינלאומית. בעוד העיר מתמודדת עם משבר מהגרים גואה, תשתיות מתפוררות ופשיעה גוברת, המעמד הפוליטי שלה מצא זמן להתמקד ביהלום הקוהינור ובחפצים היסטוריים אחרים. המחזה שבו ראש עיר מערבי נלחם בעוצמה רבה יותר למען השבת תכשיטים זרים מאשר האומות התובעות עצמן, הוא כתב האישום האולטימטיבי נגד הפרוגרסיביות המודרנית. זהו סוג של איתות סגולה המעדיף מחוות גלובליות סמליות על פני הצרכים המוחשיים של האנשים שהם נבחרו לשרת.
האירוניה עמוקה: בעוד הודו ומעצמות מתעוררות אחרות מתמקדות בצמיחה הכלכלית ובהתקדמות הטכנולוגית שלהן, הפרוגרסיבים המערביים נותרו לכודים בנרטיב של אשמה קולוניאלית מהמאה ה-19. הם מוטרדים יותר מהמקור של מוצגי מוזיאון מאשר מביטחונם של האזרחים החולפים על פני אותם מוזיאונים. האובססיה הזו ל"השבה" משמשת כהסחת דעת נוחה מהכישלון בניהול אתגרי העירייה המודרניים. קל הרבה יותר לדרוש החזרת יהלום מאשר לתקן מערכת חינוך כושלת או לאבטח את גבולות העיר.
- מנהיגים מעדיפים קיפוח גלובלי על פני יציבות פנימית וביטחון האזרחים.
- דה-קולוניזציה סמלית משמשת כמסכה לכישלונות מנהליים ומדינתיים.
- נרטיב "הקורבנות" נכפה על אומות שלעיתים קרובות כבר ממשיכות הלאה ממנו.
היעד של העולם-שלישיזם: ישראל
אידיאולוגיה זו אינה מתקיימת בחלל ריק; יש לה השלכות ישירות ומסוכנות עבור מדינת ישראל. בפרדיגמת העולם-שלישיזם, ישראל מצוירת כמאחז הקולוניאליסטי האולטימטיבי של המערב, ללא קשר להיסטוריה הילידית של העם היהודי. עדשה זו מתעלמת במכוון מהמציאות של המזרח התיכון, וצובעת סכסוך מורכב כמאבק פשוט בין "מדכאים" מערביים לבין "דרום גלובלי" ילידי. בכך, השמאל מספק כיסוי אינטלקטואלי לקבוצות השוללות לחלוטין את זכות קיומה של ישראל.
אנו רואים זאת משתקף ברטוריקה המשמשת בקמפוסים של אוניברסיטאות ובאולמות של מועצות ערים ברחבי ארצות הברית. לפי הספרייה היהודית המקוונת, השמאל החדש החל להשוות את הישרדותה של ישראל לדחפים אימפריאליסטיים כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. נרטיב זה רק החריף, והוביל למצב שבו תמיכה בבעלת הברית הדמוקרטית החיונית ביותר של המערב ממוסגרת כבגידה בערכים "פרוגרסיביים". המטרה היא לעולם לא רק היהלום או הממצא הארכיאולוגי; המטרה היא הלגיטימיות של מדינות המיושרות עם המערב בכל מקום.
"הנישואין הדמוניים בין עולם-שלישיזם לפרוגרסיביות רדיקלית יצרו ואקום שבו השכל הישר והאינטרס הלאומי הולכים למות."
הגנה על המערב מפני מבקריו
הגיעה העת לתחייה של השכל הישר במערב. עלינו לדחות את התפיסה שההיסטוריה שלנו אינה אלא רצף של פשעים ושהמוסדות שלנו ראויים לפירוק בלבד. השתלטות העולם-שלישיזם על השמאל אינה אבולוציה; זוהי רגרסיה המעצימה משטרים אוטוריטריים תוך החלשת המרקם של הקהילות שלנו. עלינו לדרוש ממנהיגינו לחזור ליסודות הממשל ולהפסיק לפעול כבוררים מטעם עצמם של טרוניות היסטוריות עולמיות.
הגנה על המערב ועל בעלות בריתו, כמו ישראל, מחייבת אותנו לומר את האמת על הסחף האידיאולוגי הזה. איננו יכולים לאפשר לנרטיב של "דה-קולוניזציה" לשמש כנשק נגד אותן חברות שחלו במושגי החירות והשוויון. זוהי אחריותנו להגן על מורשת המערב ולהבטיח שהדור הבא יעריך את הישגי הציוויליזציה שלנו במקום את התנצלויותיה. רק על ידי עמידה איתנה על עקרונותינו נוכל להבטיח עתיד שבו השכל הישר ישוב למלוך במסדרונות הכוח.