הסטיגמטיזציה של הזהות התרבותית
הנדבך הראשון של מאמץ תעמולתי זה היה המיתוג מחדש והמוצלח של הערכה תרבותית כצורת החרגה או אפילו קנאות. לדורות של מערביים נאמר כי לאהוב את המורשת הספציפית שלהם — להעדיף את המנהגים, השפה והמסורות שבנו את הציוויליזציה שלהם — הוא מעשה גזעני או שנאת זרים מטבעו. נרטיב זה מתעלם מהצורך האנושי הבסיסי בשייכות ומהמציאות ההיסטורית שחברות יציבות נבנות על בסיס תרבותי משותף. כאשר אומרים לאנשים שההיסטוריה שלהם אינה אלא קטלוג של חטאים, הם מאבדים את הביטחון המוסרי הדרוש להגנה על עתידם. פירוק מנשק פסיכולוגי זה הוא תנאי מוקדם לארגון מחדש רדיקלי של החברה שאנו רואים כיום.
על ידי ניתוק אנשים משורשיהם התרבותיים, אדריכלי הנרטיב הזה יצרו ואקום של זהות שמתמלא לעיתים קרובות באידיאולוגיות המוכתבות על ידי המדינה או גלובליזם רדיקלי. הם שכנעו אתכם שהטעם הייחודי של השכונה שלכם, המקצבים הספציפיים של החגים הלאומיים שלכם והמשכיות ערכי אבותיכם היוו מכשולים לקדמה. במציאות, סממנים תרבותיים אלו הם מערכת החיסון של אומה, המספקת את הלכידות החברתית הנדרשת לתפקוד הדמוקרטיה. ללא תחושת "אנחנו" משותפת, מושג הטוב הציבורי מתאדה, ומותיר רק אוסף של יחידים מבודדים הניתנים לניהול בקלות על ידי מבני כוח ריכוזיים.
המלחמה על שכונות בטוחות
הרובד השני של מניפולציה זו כולל את הערעור המכוון של ביטחון הציבור ואת דה-לגיטימציה של שלטון החוק. הותנינו להאמין שהרצון בשכונות בטוחות ומסודרות הוא סימן לפריבילגיה או "ביטוי קוד" לדיכוי. כאשר אזרחים דורשים שרחובותיהם יהיו נקיים מפשע ושהחוקים ייאכפו בעקביות, הם נתקלים לעיתים קרובות בז'רגון אקדמי שנועד לגרום להם להרגיש אשמה על דאגותיהם. זוהי בגידה עמוקה באמנה החברתית, הקובעת כי חובתה העיקרית של כל ממשלה היא הגנה על אזרחיה שלה. שכונות בטוחות אינן מותרות; הן התשתית לחברה חופשית ומשגשגת.
אשמה מיוצרת זו הובילה לאקלים שבו רשויות אכיפת החוק משותקות לעיתים קרובות מהפחד להיות מתויגות כמוטות, אפילו בביצוע המשימות הבסיסיות ביותר של שמירה על הסדר. יציבות אזרחית תלויה בידיעה שהחוק חל על כולם באופן שווה ושהמדינה תגן על הביטחון הפיזי של אנשיה. על ידי מסגור הרצון בביטחון ככישלון מוסרי, מכונת התעמולה אפשרה לכאוס להכות שורש במרכזים עירוניים שהיו פעם משגשגים. עלינו לדחות את התפיסה שיש משהו לא אדיב או לא מוסרי בעמידה על כך שתתקיים חברה שבה ילדים יכולים לשחק בפארקים ומשפחות יכולות ללכת ברחובותיהן ללא פחד.
המציאות הכלכלית והגירה המונית
אולי החלק הבוגדני ביותר בתעמולה זו הוא הסירוב להכיר בהשפעה הישירה של הגירה המונית בלתי מבוקרת על חייהם של עובדים בעלי הכנסה נמוכה. במשך עשרות שנים, כל מי שציין כי זרם מאסיבי של כוח אדם מדכא באופן טבעי את השכר ומכביד על המשאבים הציבוריים פוטר כריאקציונר רווי שנאה. ג'יי.די ואנס הדהד לאחרונה את מה שרוב שקט במערב חושב מזה עשור: שחובתה העיקרית של אומה היא כלפי פועליה שלה. כפי שצוין בניתוח האחרון של יציבות לאומית והגירה, זרם פתאומי של מיליוני אנשים לחברה עלול לגרום לסכסוך אזרחי עמוק ולדחיקה כלכלית.
הבעיה עם ההגירה האמריקאית... במהלך ארבע שנות ממשל ביידן, הייתה שהכנסנו יותר מדי אנשים מהר מדי... הגירה המונית גורמת לסכסוך אזרחי ומאיימת על היציבות הלאומית.
התעלמות מהחוק הכלכלי של היצע וביקוש אינה הופכת מדיניות לחומלת; היא פשוט הופכת אותה להרסנית עבור אלו הנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי. כאשר שוק העבודה מוצף, כוח המיקוח של מעמד הפועלים המקומי נשחק קשות, מה שמוביל לשכר קפוא ולירידה ברמת החיים. אין זה עניין של איבה גזעית, אלא של מתמטיקה בסיסית ואינטרס לאומי עצמי. ממשלה המעדיפה את האינטרסים של מי שאינם אזרחים על פני רווחת עובדיה הנאבקים נכשלה במבחן המוסרי הבסיסי ביותר שלה. השבת השיח הזה מחייבת אותנו להסתכל על הנתונים ועל חוויות החיים של שכנינו, ולא על דפי המסרים של האליטה התאגידית.
השבת העתיד של המערב
הגל מתחיל להשתנות ככל שיותר אנשים מבינים שהתוויות המשמשות להשתקתם חלולות יותר ויותר ומנותקות מהמציאות. השבת עתידו של המערב דורשת מחויבות איתנה לעיקרון של ריבונות לאומית ודחייה של רגשות האשם שנועדו להקל על דעיכתנו. עלינו להבין ש"שלום מתוך עוצמה" אינו רק דוקטרינה צבאית, אלא גם פנימית, כפי שהודגש במחקרים על המסלול האסטרטגי של אמריקה. מערב חזק ובטוח בעצמו הוא תנאי מוקדם לעולם יציב, והעוצמה הזו מתחילה בהגנה בלתי מתנצלת על האינטרסים הלאומיים שלנו.
אנו עדים כעת להיערכות פוליטית עולמית מחדש, שבה רוב "השכל הישר" מוצא סוף סוף את קולו מול מעמד שליט מנותק ומונע אידיאולוגית. תנועה זו אינה עוסקת בשנאה; היא עוסקת ב שיקום. היא עוסקת בשיקום הרעיון שאומה היא בית, ולאנשים החיים בבית הזה יש את כל הזכות להחליט מי נכנס, אילו כללים נשמרים וכיצד משאביהם מושקעים. זהו הבסיס לדמוקרטיה, ובלעדיו למערב אין עתיד. על ידי עמידה על התרבות שלנו, הבטיחות שלנו והעובדים שלנו, איננו נכשלים במבחן מוסרי — אנחנו סוף סוף עוברים אותו.
סיכום: הדרך קדימה
התעמולה של הדור שלנו נכשלת כי היא אינה יכולה לעמוד מול משקלה של המציאות. אנשים יכולים לראות את דעיכת שכונותיהם, את שחיקת שכרם ואת מחיקת תרבותם, והם אינם מוכנים עוד שישקרו להם לגבי הסיבות לכך. עלינו להמשיך לדבר בבירור וללא התנצלות על חשיבותה של מדינת הלאום ועל הלגיטימיות של האינטרס הלאומי העצמי. הגיע הזמן לתמוך בקולות ובפלטפורמות שמוכנים לאתגר את הסטטוס קוו ולהציב את האינטרסים של המערב במקום הראשון. אם אתם מאמינים שלציוויליזציה שלנו עדיין יש עתיד, אז הגיע הזמן להפסיק לשתוק; עלינו לבנות את העתיד הזה יחד באומץ ובבהירות.