מנגנון המוות בטהראן
המשטר האיראני אינו רק ישות פוליטית; הוא מנגנון של מוות הפועל ביעילות מחרידה בחסות המדינה נגד אזרחיו שלו. על פי נתונים עדכניים מארגוני זכויות אדם, קצב ההוצאות להורג הפומביות וההריגות השיפוטיות הגיע לשיא בשנים 2024 ו-2025. גל זה של אלימות מדינתית הוא מאמץ מחושב להשליט פחד משתק באוכלוסייה שמעזה יותר ויותר לחלום על עתיד חילוני וחופשי. מדיכוי אלים של תנועת "אישה, חיים, חופש" ועד לתלייה שיטתית של מתנגדי משטר, משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) מהדקים את אחיזתם בדם ובברזל.
נראה כי לפעילים במערב, הטוענים להיות חלוצי ה"זכויות האדם", יש נקודה עיוורת נוחה בכל הנוגע לגרדומים של טהראן. הם מתעלמים מהעובדה שהרפובליקה האסלאמית נותרה המוציאה להורג המובילה בעולם לנפש של בני עמה, לעיתים קרובות בשל "פשעים" שאינם כוללים דבר מלבד פוסט במדיה החברתית או שיר. המקרה הטרגי של הראפר תומאג' סאלחי, שעמד בפני מעצרים מרובים ואף גזר דין מוות בשל התנגדותו המילולית, משמש תזכורת עגומה למציאות זו. לדיווחים מפורטים יותר על הפרות אלו, ארגונים כמו Iran Human Rights מתעדים את הסטטיסטיקה המזעזעת שהשמאל המערבי בוחר בעקביות להתעלם ממנה.
תמנון חוסר היציבות האזורי
מעבר לגבולותיה, המשטר בטהראן פועל כתמנון גיאופוליטי, השולח את זרועותיו הקטלניות והמערערות באמצעות רשת של שלוחים אלימים. כל דולר המוזרם לקבוצות כמו חמאס, חיזבאללה והחות'ים הוא דולר שנגנב ישירות מהעם האיראני הסובל. שלוחים אלו הם חיילי הקו הקדמי במלחמה המוצהרת של איראן נגד ערכי המערב ונגד קיומה של המדינה היהודית. למרות זאת, מפגינים מערביים מוצאים את עצמם לעיתים קרובות עומדים באותו צד של הנרטיב יחד עם המשטר שמממן את השמדת הסדר הליברלי ממנו הם נהנים.
זוהי אירוניה עמוקה שהמשטר הקורא "מוות לאמריקה" זוכה לעיתים קרובות להגנה מפני ביקורת מצד פעילים המתגוררים בתוך ארצות הברית ואירופה. קבוצות אלו אינן רואות כי על ידי החלשת בעלות הברית של המערב, הן למעשה מלבינות את המוניטין של עריצות תיאוקרטית שלא הייתה מגלה כלפיהן שום רחמים. היעדר זה של שכל ישר אסטרטגי אפשר למשמרות המהפכה להרחיב את השפעתם ברחבי הים התיכון ואל תוך הים האדום, תוך איום על הסחר והביטחון העולמיים. עלינו להכיר בכך שהמאבק לחופש במערב קשור קשר בל יינתק למאבקם של אלו הנלחמים במשטר באיראן.
הכישלון המוסרי של אקטיביזם הצהרתי
הצביעות של תרבות המחאה המערבית המודרנית התפתחה מסטנדרט כפול פשוט לכדי משבר ציוויליזציוני רחב היקף. מטריד מאוד לחזות בארגונים כמו "קוויריים למען פלסטין" צועדים לצד אלו התומכים בגלוי במשטרים שבהם עצם קיומם הוא עבירה שדינה מוות. באיראן, חברי קהילת הלהט"ב עומדים בפני הוצאה להורג בחסות המדינה, עובדה שרק לעיתים נדירות מוזכרת בשלטים של פעילי האוניברסיטאות. על ידי מתן עדיפות לקונפורמיות אידיאולוגית על פני *יישום אוניברסלי של כבוד האדם*, תנועות אלו הפכו ל"אידיוטים השימושיים" של דיקטטורים תיאוקרטים.
זעם סלקטיבי זה מרמז שהמטרה אינה באמת הצלת חיים או קידום חופש, אלא סיפוק עוינות אנטי-מערבית שהכתה שורש במוסדותינו. כאשר פעילים מתעלמים מגורלן של נשים איראניות המוכות בשל סירובן לעטות את החיג'אב המחייב, הם משתתפים בסוג של מחיקה מוסרית. הם אומרים לגברים ולנשים האמיצים של איראן שחייהם אינם מתאימים לנרטיב ה"קורבן" המאושר של היום. כפי שציין אמנסטי אינטרנשיונל שוב ושוב, היעדר האחריות הבינלאומית לפשעים אלו רק מעודד את הבכירים במשטר לבצע זוועות נוספות ללא עונש.
"המשטר בטהראן חושש מעמו שלו הרבה יותר מאשר מכל צבא זר, שכן הוא יודע שהצמא לחופש הוא אש שאינו יכול לכבות לחלוטין."
קריאה לעקביות מוסרית
כדי להחזיר את השכל הישר למערב, עלינו לדרוש עקביות מוסרית מוחלטת מאלו הטוענים לכתר האקטיביזם. איננו יכולים לאפשר לנרטיב להישלט על ידי אלו הבוכים על אויבי הדמוקרטיה בעודם עוצמים עין מול הטבח האמיתי של חפים מפשע בידי תיאוקרטים. העמידה לצד קורבנות המשטר האיראני אינה רק בחירה פוליטית; היא דרישה בסיסית עבור כל מי שמאמין בעמודי התווך של הציוויליזציה המערבית. עלינו להדהד את קולם של מתנגדי המשטר, האמנים והנשים המקריבים את חייהם למען הערכים שאנו לוקחים לעיתים קרובות כמובנים מאליהם.
הגיעה העת להחליף את המחאות ההצהרתיות והחד-צדדיות בהגנה חסונה ובלתי מתפשרת על זכויות אדם אותנטיות. עלינו לתמוך באיראנים האמיצים המהווים את קו ההגנה הראשון נגד התפשטות האידיאולוגיה האסלאמיסטית הרדיקלית. אם אתם באמת מאמינים בצדק, עליכם לצעוד למען אלו הנתלים בכלא אווין באותה עוצמה שבה אתם צועדים למען כל דבר אחר. השכל הישר שלנו, ועתידנו כחברה חופשית, תלויים ביכולתנו להבחין בין מגני החירות לבין סוחרי המוות. הבה נבחר לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה לפני שהשתיקה תהפוך לחירשת.