כשקריאות 'אללה אכבר' הופכות ל'מחלת נפש'

האנטומיה של זעם סלקטיבי

סטנדרט כפול זה אינו בגדר פליטת פה או טעות מקרית; מדובר באסטרטגיה עריכתית ופוליטית מכוונת, שנועדה להגן על האשליות השבריריות של הרב-תרבותיות. כאשר לאומן לבן מבצע פשע, התקשורת נלהבת להתחקות אחר תהליך הרדיקליזציה שלו, לבחון את טביעת הרגל הדיגיטלית שלו ולהאשים את כל הקשת הפוליטית השמרנית במעשיו. האחריות והבחירה החופשית של המפגע זוכות להכרה מלאה, והאלימות שלו מאובחנת בצדק כתוצאה ישירה של אידאולוגיה רעילה. אך כאשר אסלאמיסט קיצוני מכה, האחריות האישית שלו נשללת ממנו מיד, ומעשיו הנתעבים מוגדרים בצורה פתולוגית כמשבר נפשי גרידא.

באמצעות מסגור הקנאות הדתית כהפרעה פסיכיאטרית, האליטות המערביות מנסות לגונן על מדיניות הגבולות הפתוחים הכושלת שלהן מפני ביקורת ציבורית לגיטימית. סירוב מערכתי זה לקרוא בשם לאיום האידאולוגי של האסלאם הפוליטי הקיצוני מתייחס לציבור כאל ילדים שאינם מסוגלים להתמודד עם האמת. קריאת קרב אסלאמית במהלך פיגוע היא הכרזת מלחמה ברורה והצהרת כוונות תאולוגית, אך עיתונאים מתייחסים אליה כאל סימפטום של חוסר איזון כימי. כתוצאה מכך, הסירוב העיקש להתעמת עם המציאות מותיר את הדמוקרטיות המערביות חסרות הגנה לחלוטין מול הרשתות המתרחבות של תעמולה קיצונית.

תסריט הסטריליזציה של הפוליטיקאים

הדוגמאות המובהקות ביותר לסטריליזציה זו מתרחשות מיד לאחר פיגועי דקירה ודריסה במרחב הציבורי. נסו לחשוב, למשל, על פיגועי הדקירה האחרונים באפר וסט סייד של העיר ניו יורק ביולי 2026, שבהם חשוד דקר עוברי אורח חפים מפשע תוך כדי שהוא צורח 'אללה אכבר'. במקום להכיר במניעים הג'יהאדיסטיים הברורים, פוליטיקאים פרוגרסיביים מיהרו לשחרר הצהרות שטענו כי החקירה הראשונית מצביעה על כך שהמתקפה הייתה פשוט משבר נפשי ולא מעשה טרור. הריצה המיידית הזו אל המפלט האבחוני הנוח היא סטירת לחי לקורבנות והתחמקות מסוכנת מהאיום האמיתי על הביטחון הלאומי.

• הפיכתם המיידית לפתולוגיים של תוקפים הצורחים 'אללה אכבר' משרתת את ניתוק פשעיהם מכל רשת או אידאולוגיה אסלאמיסטית גלובלית.
• בעוד שאלימות של עליונות לבנה מנותחת כאיום מערכתי וקולקטיבי, אלימות אסלאמיסטית זוכה בעקביות ליחס של טרגדיה אינדיבידואלית ומבודדת.
• דיווח אסימטרי זה מצמיח תרבות של חוסר אמון בקרב אזרחי המערב, הרואים את מנהיגיהם מתכחשים לראיות הברורות הניצבות לנגד עיניהם ואוזניהם.

סטנדרט כפול זה מייצר סביבה שבה אידאולוגיות קיצוניות יכולות לשגשג מתחת לרדאר. על ידי הגנת הקיצוניות האסלאמיסטית מפני שיוכה לקטגוריה של אידאולוגיה פוליטית, התקשורת שוללת מהציבור את הכלים המחקריים והניתוחיים הדרושים להבנת האיום. הדבר מרמז כי בעוד שקיצוניות ימנית היא תנועה פוליטית מגובשת ומסוכנת, הרדיקליזם האסלאמיסטי אינו אלא אוסף של מקרים פסיכיאטריים פרטניים ומצערים. במציאות, האסלאם הקיצוני הוא תנועה פוליטית מובנית ביותר ומתואמת גלובלית, הפועלת באופן אקטיבי לחתור תחת הדמוקרטיה המערבית.

דפוס של התחמקות אירופית

אין זו תופעה אמריקאית בלבד; מדינות אירופה היו חלוצות מזה זמן רב של צורה מדויקת זו של התחמקות מצד האליטות. ברחבי צרפת וגרמניה, הרשויות הגדירו שוב ושוב פיגועי דריסה ודקירה כפתולוגיים כדי לשמור על שקט ציבורי ולמנוע את התעוררותן של תחושות נגד הגירה. דוגמה בולטת לכך התרחשה במהלך פיגוע דריסה מחריד נגד הולכי רגל ורוכבי אופניים באי איל ד'אולרון (Ile d'Oléron) שבצרפת, שם נהג שצעק את קריאת הקרב הג'יהאדיסטית זכה מיד להתפתלויות רשמיות בנוגע למצבו הפסיכיאטרי, כפי שתועד על ידי The Epoch Times. הכחשת מציאות בלתי פוסקת זו נותחה בהרחבה על ידי פרשנים בינלאומיים המציינים כי האיום הבלתי פוסק של האסלאמיזם מוסתר בעקביות מאחורי אוצר המילים הטיפולי של דיכאון קליני וחוסר יציבות נפשית.

התחמקות טיפולית זו היא סימפטום של עייפות ציוויליזציונית רחבה יותר. כאשר תרבות אינה בוטחת עוד בערכי היסוד שלה עצמה, היא הופכת לבלתי מסוגלת להגן על עצמה מפני אלה המבקשים בגלוי להשמידה. במקום להתעמת עם התאולוגיה התוקפנית של המפגעים, מנהיגי המערב בוחרים בנתיב הקל ביותר באמצעות אבחון רפואי המעלים את האיום. אך התייחסות לסכסוך ציוויליזציוני כאל סדרה של משברי בריאות הנפש היא סוג של כניעה קוגניטיבית שרק מזמינה אלימות נוספת.

בריאות הנפש הפכה למגן המועדף על הממסד המערבי, הנפרס בכל פעם שההסבר החלופי – לפיו האסלאם הקיצוני מהווה איום קיומי על חברות דמוקרטיות – מתגלה כבלתי נוח מבחינה פוליטית להתמודדות.

השבת האמת והבהירות המוסרית

אם ברצונו של המערב לשרוד, עליו למצוא את האומץ לנתץ את הסטנדרטים הכפולים הללו ולדבר בבהירות מוסרית מוחלטת. עלינו לדרוש מהתקשורת, מהפוליטיקאים ומסוכנויות אכיפת החוק שלנו לקרוא לטרור בשמו האמיתי, ללא קשר לזהותו של האוחז בסכין. דרישת אחריות וציון האיום האסלאמיסטי בשמו אינם בגדר גזענות או קנאות; זהו חובתה הבסיסית של כל חברה דמוקרטית המכבדת את עצמה. הגיע הזמן להפסיק לשחק במשחק התירוצים הטיפולי, לתמוך באלה הנלחמים למען השכל הישר, ולהגן בנחישות על ערכי המערב של אמת, חירות וביטחון הציבור.