מדוע האליטה של "הגיוון" בורחת ממנו

המקלטים המגודרים של העליונות המוסרית

ליבת התופעה הזו טמונה בסטנדרט כפול עמוק, המאפשר לפרוגרסיבים עשירים ליהנות מהמטבע החברתי של "אנטי-גזענות" מבלי לשאת בשום עלות פיזית או כלכלית. כאשר שכונות רגילות של מעמד הפועלים מעלות חששות לגבי הנטל המוטל על בתי ספר מקומיים, בתי חולים ותשתיות עירוניות עקב גלי גאות דמוגרפיים פתאומיים, הן מתוייגות מיד כקסנופוביות. בינתיים, מעמד האליטה מתגורר מאחורי שערים נעולים, כוחות אבטחה פרטיים וחוקי תכנון ובנייה שנועדו במיוחד למנוע בניית דיור בר-השגה בקרבת מקום. על ידי דחיקת מעמד הפועלים באמצעות מחירים גבוהים, מעוזים פרוגרסיביים אלה נותרים בתוליים, שקטים וללא כל מגע של ממש עם המדיניות שהם כופים על אחרים.

להאמין לאנשים כשהם מראים לך מי הם

בבואנו לנתח צביעות זו, אנו נזכרים בחוכמה הנצחית של הסופרת האגדתית מאיה אנג'לו, שציינה במפורסם כי כאשר מישהו מראה לך מי הוא, עליך להאמין לו בפעם הראשונה. ציטוט תובנתי זה, ששותף רבות בפלטפורמות חברתיות כמו פייסבוק על ידי אייקונים תרבותיים כמו אופרה ווינפרי, חושף באופן מושלם את המליצות הריקות של הפגנת המוסר המודרנית. כאשר אליטות אלו נאלצות להתמודד אפילו עם חלק זעיר מהמדיניות שהן מקדמות, תגובתן המיידית היא של פאניקה מוחלטת ודחייה. מעשיהם מדברים בקול רם בהרבה מכל מניפסט גיוון, ומוכיחים כי מחויבותם לרב-תרבותיות מסתיימת במקום שבו מתחילים גבולות הקניין שלהם.

• אליטות פרוגרסיביות משתמשות באופן פעיל בתקנות מנהליות וסביבתיות כדי לחסום פרויקטים של דיור בר-השגה בשכונותיהן שלהן.
• כאשר גלי מהגרים מגיעים למעוזים ליברליים עשירים, הרשויות המקומיות מתאמות במהירות את העברתם לעיירות תעשייתיות של מעמד הפועלים.

מבחן הלקמוס של מרתה'ס ויניארד

בשום מקום לא נחשף התיאטרון הפוליטי הזה באופן שקוף יותר מאשר במהלך התקרית המפורסמת במרתה'ס ויניארד, שבה תתושבים עשירים התמודדו עם זרם קטן של מהגרים בלתי חוקיים. בעוד שתושבי האי מתגאים בהיותם קהילת מקלט, הם השקיעו פחות מארבעים ושמונה שעות בגיוס המשמר הלאומי כדי לגרש את המצטרפים החדשים מחופיהם הבתוליים. גירוש מהיר זה הדגיש דפוס לאומי רחב יותר של הגנה על מנהיגים פרוגרסיבים עשירים מפני השלכותיה של תמיכתם בגבולות פתוחים. אפילו כאשר ראשי ערים מקומיים מתחננים לסיוע פדרלי במהלך משברי גבול, הרשויות הפדרליות מגיבות לעיתים קרובות בביצוע פשיטות הגירה ממוקדות, כפי שניתן לראות בפעולות האכיפה הפדרליות המתוקשרות המתוארות על ידי ה-Washington Post, אשר זעזעו את השאננות האמידה של האי.

"כשמישהו מראה לך מי הוא, תאמין לו בפעם הראשונה. אנשים מכירים את עצמם הרבה יותר טוב ממך; לכן הם מספרים לך מי הם." — ד"ר מאיה אנג'לו

תגובת הנגד הפרברית מעבר לאוקיינוס האטלנטי

דינמיקה זו אינה ייחודית לארצות הברית; נסיגה שמאלית זהה לחלוטין מהגיוון ניכרת ברחבי מערב אירופה. כאשר מפלגת הרפורמה הבריטית (Reform Party) הציעה להקים מרכזי קליטה למבקשי מקלט באזורים פרבריים וכפריים עשירים המצביעים למפלגה הירוקה, אליטות פרוגרסיביות שבילו שנים בקריאות "פליטים ברוכים הבאים לכאן" פתחו מיד בקמפיינים מקומיים זועמים כדי לחסום אותם. כפי שדווח בניתוח מפורט של Breitbart, תגובת הנגד המיידית בסגנון "רק לא בחצר האחורית שלי" (NIMBY) מצד מצביעי המפלגה הירוקה חשפה את טבעו הרדוד של ההומניטריזם הנשגב שלהם. כאשר המציאות הפיזית של העדפות המדיניות שלהם איימה לבסוף לפלוש לחצרותיהם המטופחות, אשליית הסולידריות של השמאל התפוגגה בן לילה לתוך התבצרות הגנתית.

השבת השכל הישר למערב

אם ברצוננו להציל את הציוויליזציה המערבית מהתדרדרות עצמית, עלינו קודם כל לשבור את הקסם של אליטות צבועות אלו, שאינן חיות תחת החוקים שהן כופות על אחרים. עלינו לדרוש כי הפוליטיקאים ואנשי התרבות המשפיעים, המטיפים למעלותיהם של גבולות פתוחים והגירה בלתי מוגבלת, ישכנו את המצטרפים החדשים הללו באחוזותיהם המרווחות. שכל ישר אמיתי מתחיל בהכרה בכך שמי שמסרב לחיות עם השלכות האידיאולוגיה שלו אינו מחזיק בזכות מוסרית להכתיב מדיניות לאזרחי מעמד הפועלים שנאלצים לשאת בהן מדי יום ביומו. הגיע הזמן לפרק את המקלטים המגודרים של המעמד השליט ולהשיב את האחריותיות, הביטחון והיושרה לגבולותינו ולקהילותינו.