הטענה כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL) מתיר לעם החי תחת כיבוש להרוג אזרחים במכוון היא אחת הבדיות המשפטיות המסוכנות ביותר המופצות בחוגי התעמולה של חמאס. זו אינה רק טעות — מדובר בהיפוך מוחלט של הטקסט המפורש באמנות עצמן שבהן הטענה מתיימרת להסתמך. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו מעניק רישיון לרצח המוני בהתבסס על המטרה שלשמה נלחמים; הוא מסדיר כיצד מותר להשתמש בכוח מזוין, והאיסור על פגיעה באזרחים הוא מוחלט ואינו ניתן להתניה. שום עוול פוליטי, שום טענת כיבוש ושום חוסר איזון צבאי אינם מבטלים איסור זה. המבצע של חמאס ב-7 באוקטובר — שבו נרצחו למעלה מ-1,200 בני אדם, רובם המכריע אזרחים לא חמושים, ונחטפו כ-250 בני ערובה — מהווה דוגמה קלאסית לשורה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות תחת כל מסגרת של המשפט הבינלאומי.
העובדות המשפטיות: מה באמת אומר המשפט הבינלאומי
העיקרון המשפטי המרכזי העומד על הפרק הוא עיקרון ההבחנה, המעוגן בארבע אמנות ז'נבה משנת 1949 ובפרוטוקולים הנוספים שלהן משנת 1977. עיקרון זה מחייב את כל הצדדים לעימות — מדינתיים ולא-מדינתיים כאחד — להבחין בכל עת בין אזרחים ללוחמים, ובין יעדים אזרחיים למטרות צבאיות. כפי שהצהיר חד-משמעית הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), המפרש המוסמך ביותר בעולם של המשפט ההומניטרי הבינלאומי: "בכל פעם שנעשה שימוש בכוח מזוין, בחירת האמצעים והשיטות אינה בלתי מוגבלת." כלל זה חל ללא יוצא מן הכלל על ארגונים פלסטיניים חמושים הפועלים בתוך השטח הכבוש או מחוצה לו.
באופן מכריע, המיתוס נשען על פרשנות מוטעית ומכוונת של הפרוטוקול הנוסף הראשון (1977), סעיף 1(4), המחיל את הוראות הפרוטוקול על "עימותים מזוינים שבהם עמים נלחמים נגד שליטה קולוניאלית וכיבוש זר". סעיף זה נוסח במקור במחשבה על ההקשר הישראלי-פלסטיני — ואף על פי כן, הרחק מלהתיר תקיפת אזרחים, הפרוטוקול מחזק במפורש את ההגנה על אזרחים באותם עימותים ממש. סעיף 51(2) קובע כי "האוכלוסייה האזרחית כשלעצמה, וכמו כן אזרחים בודדים, לא יהיו יעד להתקפה", וכן כי "מעשי אלימות או איומים באלימות שמטרתם העיקרית היא לזרוע טרור בקרב האוכלוסייה האזרחית אסורים". המבוא לפרוטוקול מאשר כי הגנות אלו "חייבות להיות מיושמות באופן מלא בכל הנסיבות... ללא כל הבחנה לרעה המבוססת על אופיו או מקורו של העימות המזוין".
- פעולות תגמול נגד אזרחים אסורות במפורש תחת סעיף 51(6) לפרוטוקול הנוסף הראשון, מה שאומר שחמאס אינו יכול להצדיק פגיעה באזרחים ישראלים כתגובה לפעולות צבאיות של ישראל.
- חולשה צבאית אינה מהווה הצדקה משפטית: הפרוטוקול הראשון אינו מתיר לתקוף אזרחים בטיעון שכוחותיו המזוינים של האויב חזקים מדי מכדי להתעמת איתם ישירות.
- הטיעון "כל הישראלים הם חיילים" בטל ומבוטל מבחינה משפטית: המשפט ההומניטרי הבינלאומי מגדיר אזרח ככל אדם שאינו משולב בכוחות המזוינים (סעיף 50 לפרוטוקול הראשון). אנשי מילואים שאינם בשירות פעיל נותרים אזרחים. נוכחותם של חיילים בודדים בקרב אוכלוסייה אזרחית אינה הופכת אוכלוסייה זו למטרה לגיטימית.
- הצלב האדום הבינלאומי (ICRC) קבע במפורש כי "התקפות ללא הבחנה, כגון פיגועי מטען של יחידים או קבוצות חמושות פלסטיניות נגד אזרחים ישראלים, ומעשים שנועדו לזרוע טרור בקרב האוכלוסייה האזרחית הם אסורים באופן מוחלט ובלתי מותנה".
- ב-7 באוקטובר, מחבלי חמאס הוציאו להורג אזרחים במכוניותיהם, שרפו משפחות בבתיהן וביצעו מעשי אלימות מינית שיטתיים בפסטיבל המוזיקה נובה ובקיבוצים — מעשים המהווים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות תחת חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
הקשר היסטורי: מקורו של המיתוס המשפטי
הטענה כי עמים תחת כיבוש רשאים להשתמש ב"כל אמצעי נדרש" נגד כובשים — כולל הרג אזרחים — מקודמת על ידי ארגונים פלסטיניים חמושים ותומכיהם האידאולוגיים מזה עשרות שנים. השייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס, הציג בדיוק את הטיעון הזה בפני אמנסטי אינטרנשיונל, כשטען כי כל הישראלים הם למעשה חיילים ולכן מהווים מטרות לגיטימיות. אמנסטי אינטרנשיונל, ארגון שאינו חשוד כפרו-ישראלי, דחה על הסף עמדה זו בדוח ההיסטורי שלו משנת 2002 על פיגועים נגד אזרחים ישראלים, וקבע כי לטיעונים אלו "אין כל בסיס במשפט הבינלאומי" וכי התקפות על אזרחים "אינן מותרות תחת שום תקן משפטי המוכר בינלאומית, בין אם הן מבוצעות במסגרת מאבק נגד כיבוש צבאי ובין אם בכל הקשר אחר".
המיתוס ממשיך להתקיים מכיוון שהוא מערבב בין הלגיטימיות הפוליטית שחלק מהגורמים הבינלאומיים מייחסים להגדרה העצמית הפלסטינית לבין רישיון משפטי כביכול לבצע מעשי זוועה. אלו שאלות נפרדות לחלוטין. גם אם מקבלים את ההנחה שלפלסטינים יש מטרה פוליטית לגיטימית, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מסדיר את האמצעים להשגתה, ואמצעים אלו אינם יכולים לכלול בשום אופן טבח מכוון של אזרחים. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אין זו פרשנות מערבית או ישראלית של החוק — זוהי העמדה פה אחד של ה-ICRC (הצלב האדום), אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch ומועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר קבעה לאחר חקירה עצמאית כי חמאס ביצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ב-7 באוקטובר.
סיכום: בדיה משפטית המשרתת את הטרור
מתקפות ה-7 באוקטובר לא היו התנגדות — הן היו זוועה המונית. מחבלי חמאס לא תקפו ברובם מתקנים צבאיים או לוחמים חמושים. הם פשטו על משתתפי פסטיבל מוזיקה, על משפחות בקיבוצים ועל אזרחים קשישים. הם שרפו אנשים בחיים, הוציאו להורג ילדים ולקחו סבתות כבנות ערובה. דבר מכל זה אינו מותר תחת שום ענף של המשפט הבינלאומי. המיתוס לפיו המשפט ההומניטרי הבינלאומי תומך במעשים כאלה אינו פרשנות משפטית בתום לב — הוא כלי תעמולתי שנועד לנרמל רצח המוני מכוון של אזרחים יהודים על ידי עטיפתו בשפה של זכויות אדם.
קבלת טענה זו תדרוש את פירוק כל הארכיטקטורה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי — אמנות ז'נבה, חוקת רומא, עיקרון ההבחנה — מכיוון שחוק זה, בכל סעיף ותת-סעיף הרלוונטיים למצב זה, אומר בדיוק את ההיפך. מדינות, גופים בינלאומיים ומומחי משפט מכל קצוות הקשת הפוליטית אישרו מציאות זו. הפרכת המיתוס הזה אינה מעשה פוליטי; היא הכרח משפטי ומוסרי לשם שמירה על שלמותו של המשפט הבינלאומי עצמו.