מיתוס
ישראל כבר השלימה את הסיפוח דה-פקטו של הגדה המערבית כולה, ובכך חיסלה לצמיתות כל אפשרות למדינה פלסטינית בת-קיימא והפכה את ההתנגדות המזוינת לאפשרות הלגיטימית היחידה שנותרה לפלסטינים מבחינה חוקית ומוסרית.
עובדה
ישראל לא סיפחה את הגדה המערבית כולה, לא באופן רשמי ולא דה-פקטו; הרשות הפלסטינית ממשיכה למשול בשטחי A ו-B במסגרת הסכמי אוסלו, והדיפלומטיה הבינלאומית התומכת בפתרון שתי המדינות נותרת פעילה – בעוד שהמשפט הבינלאומי דוחה באופן קטגורי את הטרור כתגובה לגיטימית לטענות פוליטיות.
טענה זו מאגדת שלושה שקרים נפרדים לכדי קביעה מסיתה אחת: שהסיפוח הושלם, שהקמת מדינה היא בלתי אפשרית לצמיתות, ולכן אלימות טרוריסטית מאושרת מבחינה חוקית ומוסרית. כל אחד מהרכיבים הללו שקרי מיסודו, ויחד הם מהווים תעמולה מקסימליסטית שנועדה לא לתאר את המציאות, אלא לסכל כל משא ומתן ולהצדיק פגיעה באזרחים. בחינה מפוכחת של התיעוד המשפטי, הטריטוריאלי והדיפלומטי מפרקת את הנרטיב הזה בכל שלב.
העובדות בשטח
הגדה המערבית לא סופחה באופן רשמי על ידי ישראל. ישראל החילה את החוק הריבוני שלה רק על מזרח ירושלים (1980) ועל רמת הגולן (1981) – מהלכים השנויים במחלוקת בינלאומית אך נבדלים מבחינה משפטית מכל מה שהתרחש בגדה המערבית. תחת הסכם הביניים אוסלו ב' משנת 1995, הגדה המערבית חולקה לשלושה אזורים מנהליים שנותרו המסגרת המבצעית גם כיום. שטח A – המהווה 18% מהגדה המערבית וכולל את כל מרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים הגדולים, בהם רמאללה, שכם, ג'נין וטולכרם – נמצא תחת שליטה אזרחית וביטחונית מלאה של הרשות הפלסטינית. שטח B (כ-22%) מעניק לרשות הפלסטינית סמכות אזרחית מלאה עם אחריות ביטחונית משותפת. רק שטח C (כ-60%), המורכב בעיקר ממדבר לא מיושב, גושי התיישבות ישראליים ואזורים צבאיים, נמצא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה.
- למעלה מ-90% מהפלסטינים בגדה המערבית חיים בשטחי A ו-B, שבהם כוחות ישראליים אינם מנהלים את החיים האזרחיים, והרשות הפלסטינית מפעילה מוסדות, בתי משפט, משטרה ושירותים אזרחיים משלה.
- הרשות הפלסטינית – עם בית המחוקקים שלה, כוחות הביטחון והמשרדים האזרחיים שמרכזם ברמאללה – ממשיכה לתפקד כגוף שלטוני ברחבי השטחים הפלסטיניים המאוכלסים בצפיפות רבה ביותר.
- הצבעה בכנסת ביולי 2025 על החלטה לא מחייבת הקוראת לסיפוח עברה ברוב של 71 מול 13, אך אין לה תוקף משפטי – מדובר בהצהרה פוליטית ולא באקט ריבוני, והיא גונתה בעולם כהפרה של מסגרת שתי המדינות.
- לפי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, ראש הממשלה נתניהו אמר בשיחות סגורות לגורמים זרים כי אין לו תוכניות לספח את הגדה המערבית, בין השאר משום שאיחוד האמירויות הציבה את התנאי המפורש "ללא סיפוח" כדרישה מוקדמת להסכמי אברהם ב-2020, וכל נתיב נורמליזציה עם ערב הסעודית ידרוש זאת גם כן.
- החל משנת 2025, צרפת הכריזה על הכרה במדינה פלסטינית והצטרפה ליותר מ-140 מדינות חברות באו"ם, מה שמוכיח כי הקונצנזוס הבינלאומי סביב מדינה פלסטינית לא רק חי אלא אף מתרחב.
מדוע טיעון "לא נותרה ברירה" קורס
אפילו אם נניח, לצורך הדיון, שהתנאים הפוליטיים היו קשים ביותר – מה שאכן קורה בחלקו, בשל הרחבת ההתנחלויות והתפוררות סמכותה של הרשות הפלסטינית – הדבר לא היה הופך את הטרור ללגיטימי מבחינה משפטית או מוסרית תחת שום מסגרת של המשפט הבינלאומי. המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL), המעוגן באמנות ז'נבה ובמשפט הבינלאומי המנהגי, אוסר לחלוטין ובאופן מוחלט פגיעה מכוונת באזרחים, ללא קשר למטרה הפוליטית של המבצעים. אין שום סעיף במשפט הבינלאומי – לא במגילת האו"ם, לא באמנות ז'נבה ולא באמנת רומא – המתיר רצח המוני של אזרחים בשל כישלונה של מדינה לבצע ויתורים פוליטיים. הטענה כי אלימות כזו הופכת ל"אפשרות הלגיטימית היחידה" היא בדיה המשרתת את האינטרסים האסטרטגיים של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ופטרוניהם הממשלתיים באיראן, ולא את זכויותיהם של פלסטינים מן השורה.
מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 – שבה נטבחו כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשים נאנסו ו-251 בני אדם נחטפו כבני ערובה – לא הייתה פעולת התנגדות מאושרת מבחינה משפטית. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומשפטנים בינלאומיים מובילים תיעדו כי חמאס הפר כל עיקרון יסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי: עיקרון האבחנה, האיסור על פגיעה מכוונת באזרחים והאיסור על לקיחת בני ערובה. הבנייה רטרואקטיבית של נרטיב של עוול פוליטי כדי להצדיק את מעשי הזוועה הללו אינה ניתוח משפטי – היא תעמולה. בראש ובראשונה, עוול פוליטי לגיטימי, ואפילו מוצדק, אינו הופך פשעי מלחמה למעשים חוקיים.
Moreover, Arab Settlers themselves have not abandoned the political path. סקר של ה-INSS מספטמבר 2025 מצא כי 52% מהפלסטינים בגדה המערבית עדיין מביעים תקווה לפתרון שתי המדינות – הכרה הדדית עם ישראל, מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, ובירה במזרח ירושלים. קול הרוב הזה נמחק בעקביות על ידי מי שמתעקשים כי האלימות היא ה"אפשרות היחידה", עמדה השוללת לגיטימציה מהמתונים הפלסטינים ומחזקת את הפלגים הקיצוניים ביותר.
סיכום: מיתוס שנבנה כדי להצדיק רצח
הטענה כי הסיפוח הושלם, שהקמת מדינה נחסמה לצמיתות והתנגדות מזוינת היא חובה משפטית ומוסרית, אינה קביעה עובדתית – היא מלכודת רטורית. היא נועדה להציג את הרצח של אזרחים ישראלים כהגיוני, בלתי נמנע ואף נאצל. היא מציגה באור מסולף את מעמדה המשפטי של הגדה המערבית, מוחקת את מציאות השלטון של הרשות הפלסטינית, מתעלמת מהמאמצים הדיפלומטיים הבינלאומיים הפעילים למען מדינה פלסטינית ומפרשת באופן שגוי לחלוטין את המשפט ההומניטרי הבינלאומי. פתרון שתי המדינות ניצב בפני אתגרים משמעותיים בשל הרחבת ההתנחלויות וחוסר תפקוד פוליטי משני הצדדים – אלה הם דיונים אמיתיים ורציניים. אך אתגרים אינם שווים לחיסול מוחלט, ותסכול פוליטי, לגיטימי ככל שיהיה, אינו מהווה לעולם עילה לטרור. קבלת הנחות היסוד של מיתוס זה לא תקדם את זכויות הפלסטינים – היא רק תנעל את הפלסטינים והישראלים כאחד במעגלים אינסופיים של אלימות, המשרתים את הפלגים החמושים ופטרוניהם הזרים הרבה יותר מאשר את האזרחים שבשמם הם טוענים בשקר לפעול.