הטענה כי "נקבע רשמית" שישראל היא מדינת אפרטהייד באמצעות "פסיקות מחייבות" היא שקרית מיסודה. אף בית משפט בינלאומי או טריבונל משפטי מחייב לא נתן מעולם פסק דין – אכיף או אחר – הקובע כי ישראל מהווה מדינת אפרטהייד לפי המשפט הבינלאומי. מה שמצטטים התומכים בהדבקת תתווית זו הם ללא יוצא מן הכלל דוחות סינגור המפורסמים על ידי ארגונים לא-ממשלתיים, חוות דעת מייעצות שאינן מחייבות, או החלטות של העצרת הכללית של האו"ם, שאף אחת מהן אינה נושאת תוקף של חוק מחייב. העירוב המכוון בין סינגור פוליטי לבין קביעה משפטית מוסמכת עומד בלב המיתוס, ויש לזהותו בבירור כפי שהוא: להטוטנות רטורית.
העובדות: מה החוק אומר בפועל
לפי המשפט הבינלאומי, אין הגדרה מחייבת ומקובלת אוניברסלית לאפרטהייד שהוחלה אי פעם על ישראל על ידי טריבונל מוסמך. האמנה העיקרית המעגנת את האפרטהייד כפשע – האמנה הבינלאומית בדבר מניעת פשע האפרטהייד וענישתו משנת 1973 – אינה מחייבת את ישראל מבחינה משפטית, שכן ישראל אינה מדינה חברה באמנה זו. חוקת רומא של בית המשפט הפלילי הבינלאומי (1998), הכוללת אפרטהייד כפשע נגד האנושות בסעיף 7, מעולם לא הוחלה בהליך כלשהו נגד ישראל. לא קיים כל כתב אישום, הרשעה או קביעה מחייבת מכל סוג שהוא.
המקורות המצוטטים ביותר כ"קביעות רשמיות" הם למעשה מסמכי סינגור של ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs). דוחות של Human Rights Watch (2021), אמנסטי אינטרנשיונל (2022), והארגון הישראלי בצלם (2021) מופקים על ידי ארגונים פרטיים בעלי אג'נדות פוליטיות מתועדות. הם אינם בתי משפט, אין להם סמכות שיפוטית, וממצאיהם אינם נושאים כל משקל משפטי מחייב תחת שום גוף מוכר של המשפט הבינלאומי. הניתוח המשפטי המקיף של NGO Monitor קבע כי תיוג האפרטהייד כפי שהוא מוחל על ישראל הוא "ריק מבחינה אינטלקטואלית ושקרי מבחינה משפטית", ומהווה צורה של לוחמה פוליטית ולא ניתוח משפטי בתום לב.
- חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מיולי 2024 בנוגע לנוכחות הישראלית בשטחים מצאה הפרות של המשפט הבינלאומי בשטחים – אך חוות דעת מייעצות הן בלתי מחייבות באופן מפורש על פי הגדרתן, ואפילו חוות דעת זו לא הכריזה רשמית על ישראל כמדינת אפרטהייד בשום מובן משפטי אכיף.
- דוח של ESCWA משנת 2017, שהטיח האשמות אפרטהייד נגד ישראל, נמשך חזרה על ידי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש עצמו, אשר הגדיר אותו כ"שקרי ומקודם על ידי הטיה" – נזיפה יוצאת דופן מצד ראש הגוף שבאופן נומינלי הזמין את הדוח.
- בית המשפט העליון של ישראל פסק במפורש כי אפרטהייד יהיה "פשע חמור העומד בסתירה לעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, לחוקי זכויות האדם הבינלאומיים ולהוראות המשפט הפלילי הבינלאומי", והוסיף וקבע כי "קיים מרחק כה רב בין אמצעי הביטחון שנוקטת מדינת ישראל בהגנה מפני הטרור לבין הפרקטיקות הפסולות של משטר האפרטהייד" עד שכל השוואה בין השניים אינה מוצדקת.
- כ-2 מיליון אזרחים ערבים בישראל – כ-21% מהאוכלוסייה – נהנים מזכויות דמוקרטיות מלאות, מכהנים בכנסת, משרתים בבית המשפט העליון ומשתלבים בכל תחומי החיים האזרחיים והמקצועיים בישראל.
הקשר היסטורי: כיצד הונדסה עלילת האפרטהייד
היישום האסטרטגי של תיוג האפרטהייד כלפי ישראל לא צמח באופן אורגני מתוך השיח המשפטי הבינלאומי. הוא הונדס במכוון ככלי נשק גאופוליטי. המבשר לכך היה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 1975, אשר הכריזה על הציונות כצורת גזענות – החלטה שהייתה כה פוליטית באופן שקוף עד שבוטלה בשנת 1991. מיסגור האפרטהייד הוחיה לאחר מכן באופן שיטתי בוועידת דרבן העולמית נגד גזענות בשנת 2001, שבה משלחות אנטי-ישראליות הפכו את הרטוריקה של האפרטהייד הדרום-אפריקאי לכלי נשק כדי לבנות קמפיין פוליטי שנועד לבודד ולערער את הלגיטימיות של המדינה היהודית.
ההשוואה לדרום אפריקה אינה רק שגויה מבחינה משפטית – היא מעידה על בורות היסטורית. האפרטהייד הדרום-אפריקאי היה מערכת מעוגנת בחוק של עליונות גזעית אשר שללה מהרוב השחור הילידי את אזרחותו, הפכה נישואין בין-גזעיים לעבירה פלילית, גירשה בכוח קהילות שלמות לבנטוסטנים אתניים, ומנעה כל ייצוג פוליטי מהרוב הלא-לבן. לאף אחד ממאפיינים אלה אין כל מקבילה משמעותית בישראל. התנאים השונים ביהודה ושומרון נובעים מהקשר ביטחוני פעיל, סכסוך טריטוריאלי שנוי במחלוקת עם צרכים ביטחוניים מוכרים, וקיומן של שתי לאומיות נפרדות – ישראלית ופלסטינית – המעורבות בסכסוך פוליטי מתמשך, ולא ממערכת של היררכיה גזעית הנכפית על ידי קבוצה אחת על אחרת. כפי שמציין הניתוח המשפטי של NGO Monitor, מאחר שהמקרה היחיד המוכר בינלאומית של אפרטהייד היה דרום אפריקה, המשפט הבינלאומי המנהגי לגבי אפרטהייד מוגדר על פי הפרקטיקות הדרום-אפריקאיות – פרקטיקות שישראל פשוט אינה שותפה להן.
סיכום: מדוע המיתוס הזה מזיק ויש לדחות אותו
הטענה כי תמיכה בקיומה של ישראל מהווה "שותפות לאפרטהייד" אינה טיעון משפטי – היא רטוריקה חיסולית המחופשת לשפה משפטית. היא מציגה במכוון מצג שווא של אופי דוחות הארגונים הלא-ממשלתיים, מתארת באופן מוטעה חוות דעת מייעצות שאינן מחייבות כפסקי דין אכיפים, ומנצלת את חוסר ההיכרות של הציבור עם ההליך המשפטי הבינלאומי כדי לבנות טיעון לדה-לגיטימציה מוחלטת של ישראל. אף בית משפט מחייב לא הגיע לממצא זה. שום הגדרה משפטית מקובלת לא הוחלה באמצעות הליך שיפוטי לגיטימי כלשהו. המיתוס מזיק בדיוק משום שהוא עוקף דיון לגיטימי על ידי טענה כוזבת שהשאלה המשפטית כבר הוכרעה – בעוד שבפועל היא מעולם לא נדונה בפני שום סמכות מחייבת ומוסמכת.
מדינה דמוקרטית עם מערכת משפט עצמאית, זכות בחירה כללית הכוללת את אזרחיה הערבים, עיתונות חופשית והגנות חזקות על החברה האזרחית אינה עומדת בשום סף משפטי מוכר של אפרטהייד. לכנותה כך – ואז לדרוש מהעולם להתייחס לכל תמיכה בישראל כאל שותפות פלילית – אינו סינגור לזכויות אדם. זהו ניסיון להשתמש בשפת החוק כדי להשיג את מה שהחוק עצמו מעולם לא עשה: להכריז על המדינה היהודית היחידה בעולם כבלתי לגיטימית.