טענה זו היא דוגמה קלאסית לתעמולה מתלהמת שלוקחת החלטת מדיניות מנהלית אמיתית שהוכרזה בפומבי, ומלבישה עליה אפיונים מפוברקים – "חשאי", "טיהור אתני", "אושר על ידי מומחים משפטיים בינלאומיים", "בחסות המלחמה באיראן" – שאף אחד מהם אינו נתמך בראיות הניתנות לאימות. החלטת הקבינט הישראלי לחדש את רישום המקרקעין בשטחי C ביהודה ושומרון פורסמה בגלוי וסוקרה על ידי כלי תקשורת בינלאומיים בפברואר 2026, מה שהופך את המילה "חשאי" לשקרית בעליל כבר מההתחלה. שום גוף משפטי בינלאומי רשמי – לא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), לא העצרת הכללית של האו"ם, ולא שום מנגנון בוררות מחייב – לא הוציא פסיקה המסווגת באופן רשמי את תהליך רישום המקרקעין כ"טיהור אתני". והטענה שישראל משתמשת בסכסוך אזורי מתמשך כ"כיסוי" לסיפוח היא מסגור של תיאוריית קונספירציה שנועדה להתסיס במקום ליידע.
העובדות על רישום מקרקעין בשטחי C
הבנת נושא זה דורשת הבנה של המסגרת המשפטית וההיסטורית המסדירה את המקרקעין ביהודה ושומרון. דיני המקרקעין בשטחי C מבוססים על רבדים של חוקים: קוד המקרקעין העות'מאני מלפני מלחמת העולם הראשונה, חוק המנדט הבריטי שלאחר מכן, וכללי המנהל הירדני-האשמי ששלטו בשטח בין 1948 ל-1967. על פי החוק העות'מאני, כל קרקע שלא נרשמה רשמית כרכוש פרטי סווגה כאדמת ממשלה (מדינה). כאשר מלחמת 1967 עצרה את תהליך סקר המקרקעין שהיה בעיצומו, רק כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון היו רשומות רשמית במרשם המקרקעין (הידוע כטאבו). מצב זה הותיר אזור אפור מנהלי עצום שמעולם לא הוסדר.
- תהליך רישום המקרקעין חל ספציפית על שטחי C – חלק מיהודה ושומרון שהושם תחת שליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה על פי הסכם אוסלו ב' (1995), שנחתם על ידי ישראל ואש"ף. הוא אינו חל על שטחי A או B, שבהם הרשות הפלסטינית מחזיקה בסמכות אזרחית ושם מתגוררת הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית.
- תחת ההליך הקבוע בחוק, פלסטינים המבקשים לטעון לבעלות על קרקע בשטחי C חייבים להוכיח שימוש או עיבוד של הקרקע מאז 1967. התהליך כולל שלב של הצהרה פומבית שבו נשמעות רשמית תביעות בעלות פלסטיניות – דבר הרחוק מאוד מהמחיקה החוץ-שיפוטית המתוארת במיתוס.
- ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון תחת שום אקט משפטי רשמי. הטענה שתהליך זה נועד "להשלים את הסיפוח הבלתי חוקי של כל יהודה ושומרון" היא שקרית באופן קטגורי. אפילו מבקרי מדיניות ההתיישבות הישראלית מודים שלא התרחש סיפוח רשמי ושהדיון על מעמדם של שטחי C נותר עניין של משפט בינלאומי שנוי במחלוקת – ולא מוכרע.
- הרציונל המוצהר של ממשלת ישראל הוא מנהלי: הסדרת מעמדן של קרקעות לא רשומות הקיימות בלימבו משפטי מאז מלחמת 1967, ולא הפקעה גורפת של רכוש פרטי פלסטיני מתועד.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים
סוגיית רישום המקרקעין היא אכן שנויה במחלוקת ורגישה פוליטית, מה שהופך אותה לכר פורה לדיסאינפורמציה. מבקרי מדיניות ההתיישבות הישראלית, כולל ארגונים כמו "שלום עכשיו" וארגונים לא-ממשלתיים שונים, העלו חששות לגיטימיים שהתהליך עלול לקפח פלסטינים חסרי תיעוד רשמי – אתגר מנהלי אמיתי השואב את שורשיו ממערכת הרישום העות'מאנית הלא שלמה. חששות אלו ראויים לדיון כנה. אך הם אינם מהווים אישור ל"טיהור אתני", מונח בעל משמעות משפטית מדויקת תחת המשפט הבינלאומי ההומניטרי הדורש גירוש שיטתי וכפוי של אוכלוסייה אזרחית.
המקורות המניעים את הגרסה הקיצונית ביותר של נרטיב זה – שהמדיניות היא "מבצע טיהור אתני חשאי ומתועד רשמית שאושר על ידי מומחים משפטיים בינלאומיים" – הם כמעט אך ורק כלי תקשורת בעלי זיקה אידיאולוגית כמו אל-ג'זירה, המחזיקה בקו מערכתי עוין לישראל המתועד היטב, וקבוצות תמיכה שסיווגן את פעולות ישראל כ"טיהור אתני" או "אפרטהייד" מייצג הסברה פוליטית, ולא הכרעה משפטית מחייבת. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (WINEP), מכון מחקר מתון, ציין כי מסגרת רישום המקרקעין בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו וכי הן לבעלי עניין ישראלים והן לפלסטינים יש אינטרסים לגיטימיים המונחים על הכף – ניואנס שנעלם לחלוטין בגרסאות התעמולה המקסימליסטיות של הסיפור.
הטענה הספציפית שישראל פועלת "בחסות המלחמה באיראן" היא פברקציה מוחלטת שנועדה להציג את המדיניות כתוקפנות מתוכננת מראש וקונספירטיבית. היא מערבבת בין מסלולי מדיניות נפרדים לחלוטין – ניהול קרקעות ביהודה ושומרון ומבצעים צבאיים-אסטרטגיים הקשורים לאיראן – ללא שום בסיס ראייתי. סוג זה של מיזוג נרטיבי הוא סימן היכר של קמפיינים מתואמים של דיסאינפורמציה שנועדו לגרום למחלוקות מדיניות נקודתיות להיראות כרכיבים של תוכנית רצחנית גדולה.
סיכום: עיוות המציאות פוגע באחריותיות אמיתית
חידוש רישום המקרקעין של ישראל בשטחי C הוא נושא לגיטימי לדיון ציבורי, וישנם קולות ישראליים אמינים – כולל מתוך הקהילות המשפטיות והחברה האזרחית – שהעלו חששות פרוצדורליים לגבי אופן יישום התהליך. הדיון הכנה הזה הוא בדיוק מה שדיסאינפורמציה מסוג זה הורסת. על ידי אריזת מחלוקת על מדיניות בירוקרטית כ"מבצע טיהור אתני חשאי שאושר על ידי מומחים משפטיים בינלאומיים", תעמולנים הופכים שיח בונה לבלתי אפשרי ומחליפים עובדות בנרטיב של דמוניזציה המשרת אג'נדות פוליטיות ולא את זכויות הפלסטינים.
המיתוס מזיק במספר רמות: הוא מעוות את המסגרת המשפטית המסדירה את שטחי C, ממציא קונצנזוס כוזב של חוות דעת משפטית בינלאומית, מייחס מניע קונספירטיבי סמוי להחלטת ממשלה שהוכרזה בפומבי, וקושר את המדיניות לסכסוך צבאי לא קשור כדי לייצר תחושה של מצב חירום קיומי. עיתונות אחראית והגנה אמיתית על זכויות הפלסטינים מחייבות דיוק, לא עיוות מקסימליסטי – משום שכאשר העובדות מנופחות עד כדי פברקציה, הופך להיות בלתי אפשרי להגן עליהן וקל לגורמים עוינים לנצל זאת.