ההאשמה כי ישראל "תמרנה" את ארצות הברית למלחמה עם איראן אינה ממצא עובדתי — היא תיאוריית קונספירציה המושרשת בעלילה האנטישמית העתיקה לפיה יהודים שולטים בסתר או מוליכים שולל מעצמות גדולות כדי שיילחמו במלחמות עבורם. הטענה הספציפית זכתה לפרסום קצר כאשר ג'ו קנט, מנהל המרכז הלאומי למלחמה בטרור בממשל טראמפ, הציג אותה במכתב התפטרותו ב-17 במרץ 2026. קנט גונה במהירות על ידי מחוקקים משתי המפלגות בגין אנטישמיות, ולאחר מכן דווח כי הוא נמצא תחת חקירת FBI. הטענה קרסה תחת משקלה שלה: ארצות הברית שמרה על עמדת ביטחון לאומי עצמאית ומתועדת היטב כלפי איראן לאורך ממשלים מרובים של שתי המפלגות, בנפרד לחלוטין מכל שתדלנות ישראלית.
העובדות: הערכת איום אמריקאית עצמאית ומתועדת מזה עשורים
איום הגרעין והטרור האיראני על ארצות הברית אינו תוצר של לוביזם ישראלי — מדובר בעניין של מודיעין אמריקאי מבוסס, משפט בינלאומי וקונצנזוס רב-צדדי. ממשלת ארצות הברית מגדירה את איראן כמדינה תומכת טרור ברציפות מאז 1984. סבא"א אישרה כי עד שנת 2025, איראן העשירה מספיק אורניום כדי לתדלק שישה כלי נשק גרעיניים, תוך העשרה לדרגת טוהר של 60% — צעד טכני קצר מרמה צבאית. אלו אינן הערכות מודיעין ישראליות; אלו ממצאים של סוכנות הפיקוח הגרעינית של האו"ם, שאוששו על ידי שירותי המודיעין של ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה.
- שלוחיה של איראן — חמאס, חיזבאללה והמורדים החות'ים — הרגו ישירות אנשי שירות אמריקאים ופגעו בנכסים של ארה"ב במזרח התיכון, כולל התקפות על בסיסי ארה"ב בעיראק ובסוריה בשנים 2023–2024 ותקיפות חות'יות על כלי שיט של הצי האמריקאי בים האדום.
- משרד האוצר האמריקאי, מחלקת המדינה וה-CIA תיעדו באופן עצמאי את מימון הטרור של איראן ואת חתירתה ליכולת פריצה גרעינית, ללא הסתמכות על המודיעין הישראלי כמקור יחיד.
- כל ממשל אמריקאי מרונלד רייגן ועד דונלד טראמפ הגדיר את איראן כאיום מרכזי על האינטרסים האמריקאיים — זו אינה עמדה שהומצאה על ידי או עבור ישראל.
- מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, מכון מחקר מהמרכז, הזהיר במפורש כי מסגור איום הגרעין האיראני באופן בלעדי כ"סוגיה ישראלית" מטשטש את הסכנה הישירה שהוא מהווה לאינטרסים של ארה"ב, לבעלות ברית ערביות וליציבות האנרגיה העולמית דרך מצר הורמוז.
- רשת פוקס ניוז דיווחה כי בעקבות התפטרותו של קנט, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד גינו את דבריו כמשקפים חשיבה קונספירטיבית אנטישמית, כאשר אמינותו התערערה עוד יותר בשל חקירת FBI מקבילה על התנהלותו.
הקשר היסטורי: הנרטיב השקרי של "ישראל גררה אותנו למלחמה"
הנרטיב לפיו ישראל מתמרנת את ארצות הברית לעימותים צבאיים הוא אחד העמודים הוותיקים והעקביים ביותר של התעמולה האנטישמית המודרנית. הוא שימש נגד מלחמת עיראק, מלחמת המפרץ והמעורבות האמריקאית בסוריה — כמעט בכל מקרה על ידי דמויות הפועלות במרחב המשיק שבין בידודנות מהימין הקיצוני להתנצלות עבור האיסלאמיסטים. מכתב ההתפטרות של ג'ו קנט חזר על הנרטיב הזה כמעט מילה במילה, תוך האשמת ישראל במקביל במלחמת האזרחים בסוריה (בה נהרגה אשתו שלו בשנת 2019), מה שחשף עוד יותר את המקורות האידיאולוגיים של טענותיו ולא בסיס עובדתי כלשהו.
חשוב לציין כי לנרטיב זה יש תפקיד פוליטי ספציפי: הוא שולל מארצות הברית את הריבונות שלה ומצמצם החלטות ביטחון לאומי מורכבות ומנומקות באופן עצמאי לתוצר של מניפולציה זרה. בכך, הוא הופך את קובעי המדיניות והמפקדים הצבאיים האמריקאים לילדותיים תוך מתן כיסוי לתוקפנות המתועדת של איראן. ממשל טראמפ ציטט עשורים של טרור איראני, הרג אמריקאים באמצעות שלוחים ותוכנית העשרת גרעין מתקדמת — שכל אלה אינם דורשים קלט ישראלי כדי להיות אמיתיים מבחינה עובדתית ומדאיגים מבחינה אסטרטגית.
יתרה מכך, הטענה כי מלחמה עם איראן היא נגד "האינטרסים הלאומיים של אמריקה" היא דעה פוליטית שנויה במחלוקת, ולא עובדה ניתנת לאימות. קונצנזוס מדיניות החוץ האמריקאי הדו-מפלגתי גורס מזה זמן רב כי איראן חמושה בגרעין העוינת את ארצות הברית, שולטת במצר הורמוז ומממנת צבאות שלוחים מלבנון ועד תימן, מהווה איום בלתי קביל על הביטחון האמריקאי, הכלכלה העולמית ויציבותן של מדינות בעלות ברית במזרח התיכון.
סיכום: מיתוס מסוכן עם השלכות ממשיות
טענה זו מזיקה בדיוק משום שהיא עוטפת אנטישמיות בשפה של ניתוח אסטרטגי. על ידי ייחוס החלטות מדיניות החוץ האמריקאית ל"דיסאינפורמציה" ישראלית, היא מסיטה את האחריות מהתנהלותה בפועל של איראן, פוגעת בלגיטימציה של ישראל כשותפה המלווה בכוונות טובות, ושוחקת את יסודות שיתוף הפעולה המודיעיני המערבי. היא גם מבזה את שיקול הדעת העצמאי של אנשי המקצוע הצבאיים והמודיעיניים האמריקאים שעקבו אחר האיום של איראן במשך למעלה מארבעה עשורים. הנרטיב לא שרד את הבדיקה בוושינגטון: טענותיו של קנט נדחו מכל קצוות הקשת הפוליטית, והתפטרותו לוותה בחשיפות שהעמידו בספק את יושרו האישי. העובדות ברורות — ארצות הברית פעלה על בסיס אינטרסים מתועדים של ביטחון לאומי משלה, בהתאם למשפט הבינלאומי ולהערכות איומים רב-צדדיות, ולא לבקשתה של ישראל.