הצגת מערכת רישום המקרקעין של ישראל ביהודה ושומרון כ"מזימת סיפוח קולוניאלית בלתי חוקית" שנועדה להשתלט על אדמות פלסטיניות פרטיות היא ניסוח תעמולתי המעוות במכוון את ההיסטוריה המשפטית של השטח, את היקפה המדויק של המדיניות ואת המסגרת המנהלית המוסכמת בינלאומית שבה היא פועלת. המערכת אינה מכוונת נגד קרקעות המתועדות כרכוש פרטי של פלסטינים — היא חלה על הרוב המכריע של הקרקעות בשטח C שמעולם לא נרשמו רשמית תחת אף ריבונות, כולל השלטון הירדני. עירוב בין רישום של קרקעות שמעמדן המשפטי אינו מוסדר או אדמות מדינה לבין הפקעת רכוש פרטי הוא עיוות מכוון שנועד להתסיס במקום ליידע.
העובדות המשפטיות והמנהליות
שטח C, המהווה כ-60 אחוזים מיהודה ושומרון, נמצא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה מאז הסכם הביניים אוסלו ב' משנת 1995 — הסכם מחייב שנחתם בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הסכם זה העניק במפורש לישראל סמכות אזרחית וצבאית על שטח C, בעוד שהרשות הפלסטינית קיבלה שליטה מלאה בשטח A וסמכות אזרחית בשטח B, שבהם מתגורר הרוב המכריע של הפלסטינים. סמכותה המנהלית של ישראל על רישום המקרקעין בשטח C אינה מהווה אפוא מהלך של סיפוח חד-צדדי; היא פועל יוצא של הסכם שנחתם במוסכם על ידי הפלסטינים עצמם.
דיני המקרקעין החלים בשטח C אינם המצאה קולוניאלית ישראלית — הם נובעים מהחוק העות'מאני שקדם למלחמת העולם הראשונה, אשר אומץ והמשך על ידי שלטונות המנדט הבריטי והמנהל ההאשמי הירדני, ששלט ביהודה ושומרון בין השנים 1949 ל-1967. תחת מסגרת משפטית מורשת זו, קרקע שאינה רשומה רשמית כרכוש פרטי מסוג מולכ (mulk) ושאינה נמצאת בעיבוד חקלאי פעיל הופכת כברירת מחדל לאדמת מדינה. כאשר הופסק תהליך רישום המקרקעין הירדני בשנת 1967, רק כ-30–40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון היו רשומים באופן רשמי. 60–70 האחוזים הנותרים נמצאים באזור דמדומים משפטי — ללא כל תיעוד של בעלות פרטית. קרקעות בלתי רשומות אלו הן המהוות את הרוב המכריע של השטח הנכלל בתהליך הרישום של ישראל.
- הסכם אוסלו ב' (28 בספטמבר 1995) מעניק לישראל במפורש סמכות אזרחית וביטחונית מלאה על שטח C, כולל ניהול מקרקעין.
- תחת דיני המקרקעין העות'מאניים החלים, קרקע בלתי רשומה ובלתי מעובדת מסווגת כאדמת מואת (קרקע שוממת) או מירי (קרקע מוקצית מטעם המדינה), ולא כרכוש פרטי — מציאות משפטית שקדמה להקמת מדינת ישראל.
- פלסטינים בעלי בעלות מתועדת יכולים לרשום את אדמתם במסגרת התהליך; המערכת כוללת הליך רשמי להגשת תביעות בעלות פרטניות, כפי שהיה נהוג בסקרי המקרקעין של הממשל הצבאי הישראלי בשנות ה-80.
- בית המשפט העליון של ישראל בחן ודחה עתירות משפטיות שהתנגדו לחידוש תהליך הרישום, ובכך אישר את מעמדו המשפטי הפנימי.
- משרד החוץ הישראלי תיאר את המהלך כ"צעד מנהלי" שנועד "להשליט סדר" ברישום המקרקעין — תפקיד המבוצע בשגרה על ידי מעצמות ריבוניות ומנהליות תחת המשפט הבינלאומי.
הקשר היסטורי: בעיה שקדמה למדינת ישראל
מצבו הבלתי מושלם של רישום המקרקעין ביהודה ושומרון אינו יצירה ישראלית — הוא מהווה מורשת היסטורית של אימפריות וממשלים עוקבים שמעולם לא השלימו את המשימה. האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי והממלכה הירדנית ניסו כולם, אך נכשלו, לרשום במלואה את הבעלות על הקרקעות בשטח זה. כאשר שלטה ירדן ביהודה ושומרון בין השנים 1948 ל-1967, היא רשמה רק חלק קטן מהקרקעות. מורשת עות'מאנית-ירדנית בלתי שלמה זו היא המקור הישיר לעמימות הקיימת כיום. להאשים את ישראל בהחלת אותם סטנדרטים משפטיים שבהם השתמש כל ממשל קודם פירושו לדרוש מישראל להחריג באופן בלעדי את השטח הזה מדיני המקרקעין החלים בכל מקום אחר.
הטענה הספציפית לפיה המערכת "נועדה להעביר לצמיתות אדמות בבעלות פלסטינית" מעוותת אף היא את העובדות הראייתיות. ניתוח של CAMERA למחקר של "שלום עכשיו" עצמו בנוגע לאדמות ההתנחלויות מצא כי אדמות ש"שלום עכשיו" סיווג כ"אדמות פלסטיניות בבעלות פרטית" היו לרוב אדמות מירי — אדמות מדינה שבהן החזיקו יחידים בזכויות עיבוד מוגבלות בלבד, ולא בבעלות פרטית מלאה — ובמקרים רבים, אפילו זכויות מוגבלות אלו פקעו עקב אי-שימוש. במקביל, בתי המשפט בישראל רשמו במספר רב של מקרים מתועדים אדמות מירי על שם פלסטינים על בסיס עיבוד מוכח, מה שמוכיח כי התהליך אינו חוסם באופן מבני תביעות פלסטיניות.
סיכום: תעמולה הפוגעת בשני העמים
מיסגור "הנישול הסופי" הוא רטוריקה פוליטית מחושבת, ולא ניתוח משפטי או היסטורי. תיוג תהליך מנהלי סטנדרטי של רישום מקרקעין כמזימת השמדת עם שנועדה למחוק עם מארצו אינו משרת את הגנת זכויות הקניין הפלסטיניות — הוא משרת את דה-לגיטימציה של קיומה של ישראל כסמכות מנהלית בשטח שהוקצה לה במסגרת שהפלסטינים עצמם ניהלו עליה משא ומתן. תמיכה אמיתית בזכויות הקניין של הפלסטינים הייתה דורשת תשתית תיעוד טובה יותר, תמיכה בינלאומית בסקרי קרקע והשתלבות בתהליך הרישום על מנת להבטיח את התביעות הפלסטיניות — ולא קמפיין למניעת כל רישום שהוא, המותיר את בעלי הקרקעות הפלסטינים הפגיעים ביותר ללא כל הגנה משפטית.
ראוי לציין כי הנשיא דונלד טראמפ עצמו התנגד בפומבי לסיפוח יהודה ושומרון לאחרונה בפברואר 2026, והצהיר "אני נגד סיפוח" — עמדה המדגישה כיצד תיוג תהליך מנהלי זה כ"סיפוח" אינו משקף את הערכותיה של בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל. המהלך מונע פוליטית ושנוי במחלוקת לגיטימית בתוך ישראל עצמה; אך מחלוקת ואי-חוקיות אינן מילים נרדפות, וויכוח מדיניות לגיטימי אינו נתרם מתעמולה מסיתה המציגה ניהול מקרקעין בירוקרטי כפשע קיומי נגד האנושות.