חוק עונש מוות למחבלים אינו מבוסס על סיווג גזעי

ההאשמה כי "חוק עונש מוות למחבלים" של ישראל (שעבר בכנסת ב-30 במרץ 2026 ברוב של 62 מול 48) מהווה אפרטהייד גזעי היא עיוות מכוון הן של לשון החוק והן של הארכיטקטורה המשפטית שבה הוא פועל. החוק אינו מכיל כל סיווג גזעי או אתני. הוא מגדיר את היקפו תוך התייחסות לכוונה פלילית ספציפית — גרימת מוות במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל — והוא פועל במפורש באמצעות שני מסלולי שפיטה נפרדים: מערכת בתי המשפט הצבאיים של ישראל ביהודה ושומרון ומערכת בתי המשפט האזרחיים של ישראל בתוך הטריטוריה הריבונית. הטענה כי ישראלים יהודים "מוגנים באופן קטגורי" היא, במובן המשפטי הבסיסי ביותר, שקרית. אזרחי ישראל, בין אם הם יהודים, ערבים, דרוזים או צ'רקסים, כפופים למסלול בתי המשפט האזרחיים ויכולים לעמוד בפני עונש מוות אם יבצעו מעשה העומד ברף של החוק. אין מדובר בעניין תיאורטי: לישראל יש רקורד מתועד של העמדה לדין והרשעה של קיצוניים יהודים בגין טרור, כולל בפרשת ההצתה בדומא בשנת 2015, שבה הורשעו מבצעים יהודים תחת חוקי המאבק בטרור. מיסגור ה"אפרטהייד" מכווץ מבנה סמכות שיפוטית מורכב מתקופת הכיבוש לכדי נרטיב גזעי כוזב המשמש למטרות תעמולה ולא למטרות משפטיות או עובדתיות.

העובדות לגבי החוק

"חוק עונש מוות למחבלים, התשפ"ו–2026" קובע עונש מוות כעונש ברירת המחדל על מעשי טרור הגורמים בכוונה תחילה למוות במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל, כאשר מאסר עולם שמור ל"נסיבות מיוחדות" שאינן מפורטות. החוק חל הן בבתי המשפט הצבאיים של ישראל — בעלי סמכות שיפוט על פלסטינים שאינם אזרחים ביהודה ושומרון — והן בבתי המשפט האזרחיים של ישראל, בעלי סמכות שיפוט על כל אזרחי ישראל ללא קשר לדתם או למוצאם האתני. גזרי דין מוות יבוצעו בתלייה, בדרך כלל בתוך 90 יום ממתן גזר הדין. ההצבעה בכנסת, שהסתיימה ברוב של 62–48, שיקפה את רוב הקואליציה; דמויות מהאופוזיציה, כולל יאיר לפיד, גינו את החוק מטעמים פרוצדורליים ואסטרטגיים, ולא משום שהוא מכוון לקבוצה אתנית ספציפית.

• החוק אינו כולל כל התייחסות לגזע, מוצא אתני, דת או לאום של הנאשם; הקריטריונים שלו הם סמכותיים (בית משפט צבאי לעומת אזרחי) ומבוססי כוונה (טרור הגורם למוות שמטרתו לשלול את קיומה של ישראל).
• אזרחי ישראל הערבים — המהווים כ-21% מאוכלוסיית המדינה — כפופים לחלוטין לחוק האזרחי הישראלי, ותחת חוק זה, לאותו סעיף של עונש מוות כמו אזרחי ישראל היהודים.
• מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון המבצעים עבירות פליליות או ביטחוניות נשפטים בבתי משפט מחוזיים אזרחיים בישראל, ולא בבתי משפט צבאיים — ולכן כפופים למסלול האזרחי של חוק זה.
• ישראל הרשיעה בעבר מחבלים יהודים תחת חוקי המאבק בטרור שלה, מה שמוכיח כי המערכת המשפטית אינה מעניקה חסינות אתנית למבצעים יהודים של אלימות פוליטית.
• החוק אינו חל למפרע ואינו מכסה את מבצעי טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023, מה שמדגיש עוד יותר את היותו צופה פני עתיד ומוגדר באופן מצומצם.

המציאות הסמכותית: בתי משפט צבאיים לעומת אזרחיים

ליבת הביקורת נשענת על העובדה שפלסטינים ביהודה ושומרון נשפטים בבתי משפט צבאיים ישראליים בעוד שאזרחי ישראל נשפטים בבתי משפט אזרחיים. המבקרים מציגים זאת כאפליה גזעית; במציאות המשפטית, מדובר במסגרת הנגזרת מהמשפט הבינלאומי של כיבוש צבאי, ובמיוחד מאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949 ותקנות האג. דיני הכיבוש הצבאי התירו היסטורית — ובפרשנויות מסוימות אף דרשו — מהמעצמות הכובשות לשמור על מבנים מנהליים ושיפוטיים נפרדים עבור האוכלוסייה הכבושה. כל כיבוש צבאי גדול בהיסטוריה המודרנית, כולל כאלה שנוהלו על ידי מדינות דמוקרטיות, עשה שימוש בהסדרים דו-מסלוליים דומים. המערכת הדו-מסלולית מקדימה חוק זה בעשרות שנים; היא לא הומצאה כדי להחיל עונש מוות באופן סלקטיבי נגד פלסטינים.

הבחנה זו היא סמכותית ומבוססת סטטוס, לא גזעית. אזרחים ערבים של ישראל המחזיקים באזרחות ישראלית נשפטים אך ורק בבתי משפט אזרחיים — אותם בתי משפט השופטים אזרחים ישראלים יהודים. הטיעון לפיו המערכת מהווה אפרטהייד גזעי היה מקטלג, לפי אותו היגיון, כל מערכת בתי משפט צבאיים בזמן מלחמה בהיסטוריה הדמוקרטית כאפרטהייד גזעי, סטנדרט שאינו מוחל על אף כיבוש בר-השוואה בשיח הבינלאומי. אנליסטים משפטיים, כולל אלו המבקרים את היקף החוק, מודים כי השוני נובע מסטטוס משפטי ומקום מגורים, ולא ממוצא אתני או גזע.

עלילת האפרטהייד בהקשרה

תווית ה"אפרטהייד" היא נשק פוליטי מתלהם ומכוון שיובא מההקשר הדרום-אפריקאי ומיושם באופן שיטתי ומעוות כדי לשלול את לגיטימיות קיומה של ישראל כמדינה. האפרטהייד בדרום אפריקה היה מערכת של סיווג גזעי המעוגן בחוק האזרחי, שמנע אזרחות, זכויות קניין, חופש תנועה ושוויון אזרחי משחורים דרום-אפריקאים אך ורק על בסיס גזע. אזרחי ישראל הערבים מצביעים בבחירות הלאומיות, משרתים בכנסת, מכהנים בבית המשפט העליון ומחזיקים בתפקידים בכירים ברפואה, באקדמיה ובצבא. המצב ביהודה ושומרון נשלט על ידי דיני הכיבוש הצבאי — קטגוריה משפטית מובחנת ומוכרת בינלאומית — הנובעת ממצב של סכסוך מזוין מתמשך שהחל ומתוחזק על ידי סרבנות וטרור פלסטיניים, ולא ממדיניות פנים של עליונות גזעית.

ראוי לציין כי גם הרשות הפלסטינית וגם חמאס מחזיקים ומפעילים מערכות עונש מוות משלהם, עם פחות הגנות פרוצדורליות מאשר בתי המשפט הצבאיים של ישראל. חמאס הוציא להורג פלסטינים שנאשמו ב"שיתוף פעולה" תחת חוקים פליליים מהפכניים הקודמים למועצה המחוקקת הפלסטינית ומעולם לא עברו אישור דמוקרטי. הקשר זה נעדר באופן בולט מדבריהם של אלו המשתמשים באשמת האפרטהייד כנשק נגד ישראל באופן בלעדי.

סיכום: חוק עם ביקורות לגיטימיות, וכאלו שאינן לגיטימיות

ביקורות רציניות ומבוססות ראיות על חוק עונש מוות למחבלים של ישראל אכן קיימות וראויות להתייחסות: ארגוני זכויות אדם בתוך ישראל העלו חששות לגיטימיים לגבי צמצום ההגנות הפרוצדורליות, הורדת רף ההרשעה השיפוטי בבתי המשפט הצבאיים והגבלת דרכי הערעור. אלו הן התנגדויות משפטיות מהותיות הראויות להישמע במוסדות הדמוקרטיים של ישראל — והן אכן נשמעות, בכנסת, בחברה האזרחית ובסופו של דבר בפני בתי המשפט בישראל. מה שהן לא מהוות זה ראיה לאפרטהייד גזעי. הטענה כי החוק "הונדס במכוון" כדי להוציא להורג פלסטינים תוך הגנה על ישראלים יהודים אינה טיעון משפטי; היא תעמולה שנועדה לשלול את סמכותה הריבונית של ישראל להגן על אזרחיה מפני טרור. עירוב של הבחנה סמכותית המעוגנת בדיני הכיבוש עם קונספירציה גזענית להרוג פלסטינים משחית את השיח הציבורי, מבזה את הקורבנות האמיתיים של האפרטהייד והטרור כאחד, ומשרת את האינטרסים האסטרטגיים של אלו — איראן, חמאס, חזבאללה והרשתות הבינלאומיות שלהם — השואפים להשמדת ישראל בכל אמצעי העומד לרשותם.