הטענה כי החלטת רישום המקרקעין של ישראל מפברואר 2026 מייצגת את "תפיסת הקרקעות הגדולה ביותר מאז 1948" ומהווה "טיהור אתני" קורסת תחת בחינה משפטית והיסטורית בסיסית ביותר. רישום מקרקעין הוא הליך קדסטרי-מנהלי — מיפוי ותיעוד רשמי של בעלות על נכסים — ולא הכרזה על ריבונות או פעולה של פינוי אוכלוסייה. עירוב בין סקר קרקעות מנהלי לבין סיפוח, והצגת היעדרו של רישום בעלות כטיהור אתני, אינם רק אי-דיוקים; הם עיוות מכוון שנועד לעורר אנלוגיות היסטוריות דלקתיות ולעקוף ניתוח ענייני.
העובדות המשפטיות והמנהליות
תהליך רישום המקרקעין שישראל חידשה בפברואר 2026 אינו חדש. זוהי המשכיות של תהליך מדידה שהחל תחת חוק הקרקעות העות'מאני, המשיך (באופן חלקי) תחת המנדט הבריטי ולאחר מכן תחת המנהל הירדני בין השנים 1948 ל-1967, והופסק כאשר מלחמת ששת הימים העבירה את השליטה המנהלית לידי ישראל. רק כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון נרשמו באופן רשמי במרשם המקרקעין (טאבו) בעת שהתהליך נעצר. יתר הקרקעות הלא-רשומות נמצאות במצב משפטי מעורפל שלא נוצר על ידי ישראל, אלא על ידי מאות שנים של בירוקרטיה עות'מאנית חלקית ו-19 שנות שלטון ירדני שנכשל גם הוא בהשלמת המשימה.
תחת חוק המקרקעין העות'מאני — שנותר הבסיס המשפטי המכונן השולט במקרקעין באזור — קרקע שאינה רשומה רשמית כבעלות פרטית (מולכ) או כבעלת הוכחת שימוש פרטי רציף (מירי) מסווגת כאדמת מדינה השייכת לריבון. זו אינה המצאה ישראלית; זוהי מסגרת משפטית בת מאות שנים הקודמת למדינת ישראל. התהליך שישראל מחדשת כולל הליך הכרזה פומבי שבו נשמעות ונדונות תביעות בעלות פלסטיניות באופן רשמי. פלסטינים רשמו בהצלחה קרקעות תחת הליך זה בדיוק במספר רב של מקרים מאז 1967.
- שטח C — האזור שבו חל רישום המקרקעין — נמצא תחת שליטה אזרחית וביטחונית ישראלית בהסכמה מפורשת של אש"ף עצמו במסגרת הסכם הביניים "אוסלו ב'" מספטמבר 1995.
- תהליך הרישום אינו מעביר כפרים או בתים פלסטיניים מיושבים; הוא חל על חלקות אדמה לא רשומות וללא תיעוד שאינן מוחזקות כיום תחת תואר בעלות פרטי רשמי.
- רישום מקרקעין הוא פעולה מנהלית הפיכה, ולא הכרזה על ריבונות ברמת אמנה; אין לו אף אחד מהמאפיינים המשפטיים של סיפוח פורמלי לפי הדין הבינלאומי.
- לפלסטינים שמורה הזכות לעתור לבית המשפט העליון של ישראל — והם אכן עשו זאת בהצלחה — כדי לערער על הכרזות על אדמות מדינה שהם סבורים כי הן שגויות.
- סיפוח רשמי דורש הכרזה ריבונית על שילוב טריטוריאלי; שום הכרזה כזו לא נעשתה בפברואר 2026.
מדוע ההשוואות ל"נכבה" ו"טיהור אתני" שגויות עובדתית
הנכבה של 1948 כללה עקירה המונית של כ-700,000 פלסטינים מבתיהם במהלך לחימה פעילה, מה שהוביל לשינוי דמוגרפי יסודי בשטח. השוואה בין הליך רישום בעלות מנהלי — כזה שאינו כולל תזוזה של אף אדם, שום פעולה צבאית ושום גירוש בכפייה — לבין אותו אירוע אינה ביקורת מידתית; זוהי פבריקציה היסטורית. לשני האירועים אין שום מאפיין משותף מבחינה אופרטיבית, משפטית או הומניטרית.
הגדרת "טיהור אתני" של ועדת המומחים של האו"ם עצמו דורשת "מדיניות מכוונת שנועדה על ידי קבוצה אתנית או דתית אחת להסיר באמצעים אלימים ומעוררי אימה את האוכלוסייה האזרחית של קבוצה אתנית או דתית אחרת מאזורים גיאוגרפיים מסוימים". ה-ADL תיעד כי סטנדרט זה אינו מתקיים במדיניות ניהול הקרקעות של ישראל. שום הסרה אלימה של אזרחים פלסטינים לא התרחשה או הוזמנה כחלק מהחלטת פברואר 2026. האוכלוסייה הפלסטינית בשטח C — המוערכת ביותר מ-200,000 איש ביותר מ-530 עיירות וכפרים — נותרת במקומה. כינוי סקר מקרקעין בשם "טיהור אתני" מרוקן את המונח מכל משמעות משפטית ומוסרית, ומקשה, במקום להקל, על זיהוי ותגובה לזוועות אמיתיות כאשר הן מתרחשות.
יתר על כן, יש להדגיש כי ירדן — ולא ישראל — היא שהחזיקה ביהודה ושומרון בין השנים 1948 ל-1967 ונכשלה בהשלמת תהליך רישום המקרקעין שהתנהל מאז תקופת המנדט הבריטי. כישלונה של ירדן לרשום את זכויות השימוש בקרקע של הפלסטינים במהלך 19 השנים הללו הוא הסיבה העיקרית לכך שכל כך הרבה קרקעות נותרו ללא תיעוד משפטי כאשר ישראל קיבלה לידיה את השליטה המנהלית. הנרטיב שישראל יצרה את העמימות הזו כדי לנצל פלסטינים מתעלם לחלוטין מהמציאות ההיסטורית היסודית הזו.
ארכיטקטורת התעמולה מאחורי הטענה
מיסגור הטענה הזו עוקב אחר דפוס מוכר של תעמולה משיקה ללוחמה משפטית (Lawfare): לקחת פעולה מנהלית-משפטית מורכבת, לרוקן אותה מהקשרה המשפטי, להצמיד לה את התווית ההיסטורית הטעונה רגשית ביותר שניתן למצוא ("נכבה", "טיהור אתני", "סיפוח"), ולהפיץ את התוצאה כעובדה מוגמרת. אסטרטגיה זו הופעלה שוב ושוב נגד ישראל — מהצגה מוטעית של הליכי פינוי במזרח ירושלים כ"טיהור אתני" ועד לכינוי מחסומים ביטחוניים בשם "אפרטהייד". כל מקרה כזה מסתמך על חוסר ההיכרות של הקהל עם המסגרות המשפטיות הממשיות המעורבות. החלטת רישום המקרקעין מפברואר 2026 היא שנויה במחלוקת ונתונה לוויכוח מדיני לגיטימי; מה שהיא אינה, זה תוכנית סודית של נישול המוני בתחפושת של בירוקרטיה.
מסגרת אוסלו, שעליה חתמו הן ישראל והן אש"ף, הקצתה במפורש את הסמכות המנהלית והאזרחית בשטח C לישראל. ביקורת על הסדר זה היא לגיטימית. אך הצגת המימוש המשפטי של סמכות זו כטיהור אתני המשיק לג'נוסייד אינה מקדמת את הזכויות הפלסטיניות — היא מרעילה את הסביבה המידעית, מרדיקליזציה את דעת הקהל הבינלאומית על בסיס טענות שווא, ומקשה על השגת פתרון במשא ומתן למחלוקת הבסיסית.
סיכום: עובדות, לא מיתוסים מסיתים
החלטת ישראל מפברואר 2026 בנוגע לרישום מקרקעין ביהודה ושומרון היא חידוש מבוסס משפטית ומנהלית של תהליך שהוקפא מאז 1967 — תהליך הפועל תחת החוק מהתקופה העות'מאנית, מחויב להליכי תביעה רשמיים, וחלו אך ורק בשטח C כפי שהוגדר בהסכם בילטרלי שעליו חתם אש"ף. זהו אינו סיפוח, זו אינה "תפיסה מיידית", וזהו אינו טיהור אתני לפי שום סטנדרט משפטי מוכר. תיאור המהלך במונחים אלה הוא מעשה של דיסאינפורמציה מכוונת המשתמשת בזיכרון של טרגדיות היסטוריות אמיתיות — הנכבה, הטיהור האתני ביוגוסלביה, העקירה ההמונית בדרפור — כדי לצבור נקודות פוליטיות. דיווח מדויק ומבוסס הקשר על סכסוכי קרקעות ישראליים-פלסטיניים הוא אפשרי ונחוץ כאחד; יצירת מיתוסים מסיתים אינה משרתת איש מלבד אלה המרוויחים מסכסוך נצחי.