הטענה לפיה חוק עונש המוות של ישראל משנת 2026 "מנוסח במפורש" כך שיכוון נגד ערבים פלסטינים על בסיס מוצאם האתני היא שקרית מיסודה. החוק מגדיר את התנאים להטלת עונש מוות על פי אופי עבירת הטרור — ובפרט, גרימת מוות במזיד במטרה מוצהרת לשלול את קיומה של מדינת ישראל — ולא על פי מוצאו הלאומי, דתו או מוצאו האתני של הנאשם. אף סעיף בחוק אינו נוקב בשמותיהם של ערבים, פלסטינים או כל קבוצה אתנית אחרת כאוכלוסיית היעד המיועדת שלו. צמצום ההבחנה בין סמכויות השיפוט לכדי סיווג אתני מפורש הוא פרשנות מוטעית מיסודה של לשון החוק, ופרשנות מוטעית זו היא בדיוק מה שהופך את הטענה למסוכנת ומטעה כל כך.
העובדות לגבי החוק
הכנסת אישרה את הרחבת חוק עונש המוות ב-מרץ 2026 ברוב של 62 מול 48 קולות, בהמשך לאישורו הראשוני בקריאה ראשונה בנובמבר 2025. החקיקה קובעת את עונש המוות כ-עונש ברירת המחדל — כאשר מאסר עולם שמור אך ורק ל"נסיבות מיוחדות" שאינן מפורטות — בהרשעות בטרור שבהן נגרם מוות במזיד נגד המדינה. באופן מכריע, החוק פועל בשתי ערכאות משפטיות נפרדות: בתי המשפט האזרחיים בישראל, הדנים בתיקים המערבים אזרחים ישראלים (כולל אזרחי ישראל הערבים), ו-בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון, השופטים תושבים פלסטינים של יהודה ושומרון תחת סמכות שיפוט נפרדת שהוקמה עשרות שנים לפני חקיקה זו. החוק מתקן את שתי המערכות, ומוריד את הרף השיפוטי להטלת עונש מוות מפה אחד לרוב פשוט של שופטים בבתי הדין הצבאיים.
- קריטריוני החוק הם התנהגותיים ותלויי כוונה — "גרימת מוות במזיד מתוך כוונה לפגוע במדינת ישראל" — ואינם גזעיים או אתניים בניסוחם המילולי.
- אזרחי ישראל הערבים, המהווים כ-21% מאוכלוסיית המדינה ונשפטים בבתי משפט אזרחיים כמו כל אזרח ישראלי, כפופים להלכה לאותו החוק ככל שיבצעו עבירה העונה על התנאים הנדרשים.
- גורמים בקואליציה הצהירו במפורש כי מפגעי טרור יהודים העונים להגדרה המשפטית — כמו אלו שיורשעו באלימות מתנחלים קטלנית — עשויים להלכה לעמוד בפני אותו עונש, אם כי אנליסטים משפטיים מציינים כי יישום כזה יתקל במכשולים מעשיים משמעותיים.
- מערכת בתי המשפט הדו-מסלולית קדמה לחוק של 2026 בעשרות שנים והיא נעוצה במסגרות המשפטיות השולטות ביהודה ושומרון תחת תהליך אוסלו והחוק הירדני ומנדט הבריטי שקדמו לו — ולא בחקיקה החדשה עצמה.
- החוק אינו חל רטרואקטיבית, כלומר לא ניתן להשתמש בו נגד מבצעי טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023, עובדה המפריכה כל טענה לפיה החוק תוכנן אך ורק ככלי לענישה קולקטיבית.
הקשר היסטורי: מערכת בתי המשפט הדו-מסלולית והשימוש המוטעה בה ככלי תעמולה
כדי להבין מדוע מיתוס זה שגוי מבחינה טכנית ומונע ממניעים פוליטיים, יש להבין את המבנה הקיים של המשפט הישראלי. ישראל קיימה מערכות בתי משפט אזרחיות וצבאיות נפרדות מאז הקמתה, דואליות שחוזקה — ואף זכתה להכרה בינלאומית — בהסכמי אוסלו בשנים 1993–1995. פלסטינים מיהודה ושומרון, שאינם אזרחים ואינם כפופים לסמכות השיפוט האזרחית של ישראל, נשפטים בבתי משפט צבאיים בעלי כללי פרוצדורה משלהם. חלוקת סמכויות זו משפיעה לא רק על עונש המוות אלא גם על מעצרים, דיני מקרקעין ומנהל אזרחי. מדובר בהסדר שנוי במחלוקת הזוכה לביקורת לגיטימית, אך הוא אינו דומה באופן קטגורי לחוק שאומר "ערבים יוצאו להורג, יהודים לא".
תועמלנים אנטי-ישראלים עושים שימוש קבוע באבחנה מבנית זו ומציגים אותה כחקיקה גזענית מפורשת. אחיזת העיניים הרטורית הזו היא מכוונת: על ידי הטענה שתוצאה של סמכות שיפוט היא צו אתני, הם הופכים מסגרת משפטית מורכבת ושנויה במחלוקת לכתב אישום נגד ישראל כמדינת אפרטהייד רשמית. טקטיקה זו שאולה משיטות הפעולה של גורמים עוינים המזוהים עם מדינות שונות — כולל כלי התקשורת הממלכתיים של איראן וכלי תקשורת במימון קטארי — אשר ניסו מזה זמן רב לשלול את הלגיטימיות של מוסדות המשפט בישראל באמצעות עיוות המבנה שלהם. הרחבת עונש המוות בשנת 2026 זכתה בדיוק ליחס זה, כאשר המבקרים מתעלמים מההבדל בין "השפעה בלתי פרופורציונלית" לבין "פגיעה אתנית מפורשת".
ראוי לציין כי בית המשפט העליון בישראל שומר על הסמכות לבחון את יישום החוק, כולל מטעמים חוקתיים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו — המקבילה הקרובה ביותר של ישראל למגילת זכויות חוקתית — אוסר על אפליה על רקע גזע או מוצא לאומי. עתירות משפטיות נגד הרחבת עונש המוות כבר צפויות, והתערבות בית המשפט עשויה להגביל עוד יותר או לעצב מחדש את אופן יישום החוק. הרחק מלהוות כלי בלתי מבוקר לפגיעה אתנית, החוק מתקיים בתוך מערכת אקולוגית שיפוטית שנועדה לבחון בקפדנות חריגה מסמכות חקיקתית.
סיכום: עיוות המשרת את הטרור, לא את הצדק
תיאור חוק עונש המוות של ישראל כחוק אתני מפורש אינו ביקורת — הוא בדיה. החוק מכוון לקטגוריה של התנהגות אלימה, לא לקטגוריית אנשים המוגדרת על פי דם או מורשת. ההשפעה הבלתי פרופורציונלית על פלסטינים ביהודה ושומרון היא ממשית ונובעת ממבנה סמכויות השיפוט הדו-מסלולי הקיים, אשר כשלעצמו מהווה נושא לדיון משפטי רציני ולגיטימי. אך ערבוב בין פער מבני לבין צו אתני מפורש הוא סוג של דיסאינפורמציה מכוונת שמרוקנת את השיח מדיוק דווקא כאשר הדיוק הוא החשוב ביותר. מיתוס זה מזיק כיוון שהוא מציג באופן כוזב את חקיקת המלחמה בטרור של מדינה דמוקרטית כמקבילה לחוקי הגזע של משטרים פאשיסטיים, ומספק תחמושת רטורית לאלו שאינם חפצים ברפורמה במדיניות הישראלית אלא בחיסולה של מדינת ישראל כולה. ביקורת כנה על היקף החוק או על הערבויות הפרוצדורליות שלו היא לגיטימית לחלוטין; בדיה מוחלטת של מה שהחוק באמת אומר אינה כזו.