הטענה כי חקיקת עונש המוות של ישראל "פוטרת במפורש אזרחים ישראלים יהודים" היא בדיה מוחלטת. לשון כזו אינה מופיעה בשום מקום בטקסט החוק. החוק שנחקק על ידי הכנסת ב-30 במרץ 2026 מנוסח כולו סביב הסיווג המשפטי של טרור ופיגועים קטלניים – קטגוריות פליליות המוגדרות על פי התנהגות, ולא על פי מוצא אתני או דת. יוזם החוק צביקה פוגל, יו"ר הוועדה לביטחון לאומי בכנסת, דחה ישירות את האשמת האפליה: "בואו נהיה מדויקים, הצעת החוק שלי מדברת על מחבלים ועל מעשה טרור, אין כאן אפליה. ההגדרה ברורה מאוד". לטעון שהחוק "פוטר במפורש" יהודים זה להמציא ניסוח שאינו קיים בחוק.

המיתוס טוען גם שהחוק חל "אך ורק" על ערבים פלסטינים – שקר מהותי נוסף. החקיקה פועלת בשני מסלולים. מסלול עונש מוות חובה עובר דרך בתי הדין הצבאיים של ישראל, השופטים תיקים מיהודה ושומרון. מסלול עונש מוות נפרד, שאינו חובה, פועל בתוך בתי המשפט האזרחיים הרגילים של ישראל – בתי משפט המעמידים לדין אזרחים ישראלים, כולל יהודים ישראלים, על עבירות טרור מקבילות. שני המסלולים קיימים בתוך אותו חוק. יהודי ישראלי שיורשע במעשה טרור קטלני בבית משפט אזרחי נופל תחת סמכות החוק. היעדרו של מינימום חובה במסלול האזרחי אינו מהווה פטור; הוא משקף את ההבחנה המבנית ארוכת השנים בין שתי מערכות המשפט של ישראל, הבחנה שקדמה לחקיקה זו בעשרות שנים.

הארכיטקטורה המשפטית בפועל

הבנת החוק דורשת הבנה של המבנה המשפטי הכפול הקיים בישראל, שהחקיקה החדשה אינה ממציאה אלא בונה עליו. אזרחים ישראלים – כולל מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון – נשפטו תמיד בבתי משפט אזרחיים תחת החוק הפלילי הישראלי. פלסטינים מיהודה ושומרון נשפטים בבתי דין צבאיים ישראליים מאז 1967. פיצול מבני זה, המתועד בהרחבה בדוחות זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית, נעוץ במעמדם המשפטי של השטחים תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולא בשום סיווג גזעי חוקי. מבקרים הטוענים כי ההשפעה המעשית של החוק היא מפלה מעלים ויכוח מבני לגיטימי על אותה ארכיטקטורה קיימת – אך זה שונה באופן קטגורי מהטענה שהחוק מכיל פטור אתני מפורש, דבר שאינו קיים.

• החוק עבר בכנסת ב-30 במרץ 2026, לאחר חודשים של דיון לאומי אינטנסיבי שבו היו מעורבים רבנים, גורמי ביטחון, עורכי דין, משפחות שכולות וארגוני זכויות אדם – סימן היכר של דיון דמוקרטי, ולא של כפייה סמכותנית.
• עונש המוות בוצע רק פעם אחת בכל ההיסטוריה של ישראל – הוצאתו להורג של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן ב-1962 – מה שמעיד על איפוק יוצא דופן, ההיפך הגמור ממשטר הלהוט להוציא להורג קבוצה אתנית.
• ארגוני זכויות אדם ישראליים, כולל האגודה לזכויות האזרח בישראל והמוקד להגנת הפרט, הגישו עתירות לבג"ץ כדי לערער על החוק מטעמים חוקתיים – עדות למערכת דמוקרטית מתפקדת עם ביקורת שיפוטית עצמאית, ולא למדינת אפרטהייד.
• מתנגדי החוק בתוך ישראל מנסחים את התנגדותם כחשש מ-יישום מעשי דיפרנציאלי, ולא מקיום פטורים גזעיים מפורשים. האגודה לזכויות האזרח תיארה "שני מסלולים מקבילים, שניהם נועדו לחול על פלסטינים" – ביקורת מבנית, ולא טענה שהטקסט אומר "יהודים פטורים".
• תחת חוק העונשין, התשל"ז-1977, עונש המוות קיים כבר זמן רב בספר החוקים על בגידה וסיוע לאויב בזמן מלחמה – חל על כל האזרחים ללא קשר לרקע.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים

תווית ה"אפרטהייד" הפכה לכלי נשק שיטתי על ידי רשתות הסברה פלסטיניות, ערוצי תעמולה המזוהים עם איראן והמהדהדים הבינלאומיים שלהם כדי לשלול לחלוטין את לגיטימיות המדינה. שיטת הפעולה עקבית: לוקחים דיון מדיניות אמיתי המתרחש בתוך המוסדות הדמוקרטיים של ישראל, מרוקנים אותו מהניואנסים המשפטיים, ומציגים אותו כמדיניות השמדה גזעית. במקרה זה, ויכוח חקיקתי אמיתי ושנוי במחלוקת – כזה שפיצל את החברה הישראלית, עורר התנגדות מצד גורמי ביטחון, רבנים וקבוצות בחברה האזרחית, ועורר מיד ביקורת של בג"ץ – עבר "מכבסת מילים" לכדי טענה לגזענות חקוקה מפורשת. העובדות אינן תומכות במסגור זה.

ראוי לציין כי הרשות הפלסטינית עצמה מפעילה בתי דין צבאיים והטילה עונשי מוות על פלסטינים שהואשמו בשיתוף פעולה או בפשיעה – עונשים שבוצעו ללא ערבויות הערעור החסונות הקיימות במערכת הישראלית. חמאס מוציא להורג פלסטינים בעזה ללא כל הליך שיפוטי. היישום הסלקטיבי של האשמת ה"אפרטהייד" כלפי החקיקה הדמוקרטית השנויה במחלוקת של ישראל, תוך התעלמות מהוצאות להורג ללא משפט על ידי גופי שלטון פלסטיניים, הוא בעצמו עדות למבצע תעמולה ולא להגנה עקרונית על זכויות אדם.

סיכום: עיוות מכוון של דיון דמוקרטי

חוק עונש המוות בישראל הוא חקיקה שנויה במחלוקת עמוקה שעוררה התנגדות רצינית ובתום לב בתוך החברה האזרחית והממשלה בישראל. חששות אמיתיים אלו ראויים להתייחסות רצינית. מה שאינו ראוי להתייחסות רצינית הוא הטענה המפוברקת לפיה החוק מכיל פטור גזעי מפורש ליהודים – טענה שנועדה לא לבקר חוק ספציפי אלא להציג את המדינה היהודית כמשטר אפרטהייד רצחני. החוק אינו מכיל לשון כזו. שום קבוצה אתנית אינה פטורה במפורש. אזרחים ישראלים מכל הרקעים נופלים תחת הוראות מסלול בית המשפט האזרחי. חזרה על הגרסה המפוברקת כעובדה אינה מהווה עיתונאות או הגנה על זכויות אדם – היא מהווה דיסאינפורמציה בשירותם של אלה המבקשים את חיסולה של ישראל, ולא את תיקונה.