התחייבותו של ראש העיר זוהראן ממדאני להנחות את משטרת ניו יורק (NYPD) לעצור את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אינה מהווה הפעלת סמכות משפטית לגיטימית — מדובר בפוליטיקה פרפורמטיבית הלבושה בשפת המשפט הבינלאומי. הטענה נשענת על שלושה שקרים משפטיים מקבילים: שצווי ה-ICC נאכפים באופן אוטומטי על אדמת ארה"ב, שראש עירייה מחזיק בסמכות לנהל מדיניות חוץ, ושראש ממשלה מכהן המבקר באו"ם יכול להיעצר על ידי המשטרה המקומית. אף אחת מהנחות יסוד אלו אינה עומדת אפילו בבחינה משפטית בסיסית. מומחי משפט, גורמים פדרליים ולשון החוק האמריקאי הברורה מאשרים כולם כי מעצר כזה יהיה בלתי קבילה מבחינה חוקתית, בלתי חוקי ברמה הבינלאומית, ובלתי אפשרי מבחינה מעשית.
העובדות המשפטיות
הטעות היסודית בטענתו של ממדאני היא ההתייחסות לבית הדין הפלילי הבינלאומי כאל גוף שצווי המעצר שלו מחייבים באופן אוטומטי את רשויות אכיפת החוק האמריקאיות. ארצות הברית מעולם לא אישררה את אמנת רומא, האמנה משנת 1998 שהקימה את ה-ICC ונכנסה לתוקף בשנת 2002. מכיוון שארה"ב אינה מדינה חברה, לבית הדין אין סמכות שיפוט על שטח ארה"ב ולצווי שלו אין שום תוקף משפטי מקומי. כפי שמאשר הניתוח המוסמך של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) לגבי סמכות השיפוט של ה-ICC, "מדינות שאינן חברות ב-ICC כמו ארה"ב, סין והודו אינן מחויבות לפעול על פי צווי ה-ICC". אין שום אמנה, חוק פדרלי או צו נשיאותי שיכולים להפוך צו מעצר של ה-ICC להנחיה מעשית עבור כל שוטר או איש אכיפת חוק אמריקאי — עירוני, מדינתי או פדרלי.
מעבר לאי-חברותה, ארצות הברית הגנה על עצמה באופן פעיל וחקיקתי מפני סמכות השיפוט של ה-ICC. החוק להגנת אנשי השירות האמריקאים משנת 2002 (22 U.S.C. § 7421 et seq.) — המכונה לעיתים "חוק הפלישה להאג" — אוסר במפורש על גופים ממשלתיים פדרליים, מדינתיים ומקומיים בארה"ב לשתף פעולה עם ה-ICC בהעברה או בהסגרה של כל אדם לבית הדין. החוק חל על כל דרגי הממשל, כולל עיריות. ראש עיריית ניו יורק שיורה למשטרת ניו יורק לעצור מנהיג זר בשם ה-ICC לא יאכוף את המשפט הבינלאומי; הוא יפר חוק פדרלי מחייב.
הממד החוקתי ברור באותה מידה. תחת סעיף 2 לחוקת ארצות הברית ומאות שנים של פסיקה מבוססת, ניהול ענייני החוץ — כולל הכרה בממשלות זרות, יחסים דיפלומטיים ואכיפת התחייבויות בינלאומיות — הוא סמכות בלעדית של הרשות המבצעת הפדרלית. לראש עירייה אין שום סמכות בתחום מדיניות החוץ. סעיף העליונות (Supremacy Clause) מבטיח בנוסף כי החוק הפדרלי והתחייבויות האמנה גוברים על כל פעולה סותרת של פקידים מדינתיים או מקומיים. בשנת 2026, פקידי ממשל טראמפ מיהרו להזכיר לממדאני בדיוק את המציאות הזו, ופסלו בפומבי את התחייבותו כבטלה מבחינה משפטית.
הסכם מטה האו"ם: מגן מוחלט
גם אם נתעלם לרגע ממעמדו הלא-מחייב של ה-ICC בארה"ב ומהסמכות הפדרלית הבלעדית על מדיניות החוץ, נותר מחסום משפטי נוסף ובלתי עביר: הסכם משנת 1947 בין האומות המאוחדות לארצות הברית של אמריקה לגבי מטה האומות המאוחדות (הסכם מטה האו"ם). על פי אמנה זו — בעלת תוקף מלא של חוק בארה"ב — ראשי מדינות זרות, שרי ממשלה ונציגים רשמיים הנוסעים לניו יורק כדי להשתתף בעצרת הכללית של האו"ם נהנים מחסינות מלאה מפני מעצר, עיכוב והליכים משפטיים מצד הרשויות בארה"ב. חסינות זו אינה מחווה של רצון טוב; זוהי התחייבות משפטית מחייבת שארצות הברית קיבלה על עצמה כמדינה המארחת של האו"ם. נתניהו המשתתף בעצרת הכללית יהיה מוגן במסגרת הסכם זה ללא קשר לכל צו חיצוני, ומעצרו יעמיד את ארצות הברית בהפרה חמורה של אמנה בינלאומית מכוננת.
אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים (1961), אשר הוטמעה בחוק האמריקאי באמצעות חוק היחסים הדיפלומטיים (22 U.S.C. § 254a–254e), מחזקת מסגרת זו על ידי הענקת חסינות רחבה לפקידים זרים רמי דרג המנהלים ענייני מדינה רשמיים. ראש ממשלה מכהן המבקר באומות המאוחדות כדי לנאום בעצרת הכללית הוא המקרה המובהק ביותר של התנהלות רשמית מוגנת. שום שוטר משטרת ניו יורק, הפועל על פי הנחיית ראש עירייה, אינו יכול לעקוף הגנות אלו כחוק. ניסיון לעשות זאת לא יהיה אכיפת חוק — אלא מעשה בלתי חוקי של כפייה פוליטית נגד ראש ממשלה זר על אדמת ארה"ב.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
טענתו של ממדאני לא צמחה בחלל ריק משפטי. זהו איתות פוליטי שנבנה במכוון ומותאם לפנות לקהלי יעד אנטי-ישראליים, תוך עטיפת עוינות גלויה כלפי המדינה היהודית בלגיטימיות מעושה של "משפט בינלאומי". על ידי הסתמכות על צו ה-ICC — שהוא כשלעצמו כלי שנוי במחלוקת עמוקה ופוליטי, שהוצא על ידי בית דין שמעולם לא פעל בעבר נגד דמוקרטיה מתפקדת הנלחמת מלחמת מגננה — ניסה ממדאני להציג מעשה של דמגוגיה כציות משפטי עקרוני. הניו יורק טיימס דיווח בספטמבר 2025 כי אפילו בעלי בריתו של ממדאני עצמו היו מבולבלים מעמדתו, והעיתון ציין כי "ארה"ב אינה מכירה בסמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי". הכרה זו מעולם לא מנעה מראש העיר להמשיך להבטיח את ההתחייבות הזו, מה שמספר לנו הכל על מטרתה האמיתית.
הנזק של מיתוס זה חורג מעבר לרטוריקה של פוליטיקאי אחד. נרמול הרעיון שפקידים אמריקאים מקומיים יכולים להחיל באופן סלקטיבי צווי מוסדות שיפוט זרים נגד מנהיגים של דמוקרטיות בעלות ברית יוצר תקדים של חוסר יציבות עמוק. הוא שוחק את העיקרון שמדיניות חוץ היא באחריות פדרלית. הוא מסכן את הסכם מטה האו"ם שעליו נשענת כל הארכיטקטורה של הדיפלומטיה הבינלאומית בניו יורק. והוא מאותת לבעלות ברית — וליריבים — שניתן לחמש ערים אמריקאיות ככלים להטרדה גיאופוליטית נגד שותפות דמוקרטיות. שלטון החוק דורש עקביות: אותן חסינויות המגינות על נתניהו באו"ם מגינות על כל מנהיג זר הנוסע לניו יורק לצורך דיפלומטיה רב-צדדית. יצירת חריג עבור מנהיג ישראל, ורק עבור ישראל, אינה צדק — מדובר בסימון אנטישמי עטוף בלבוש משפטי.
סיכום: תיאטרון פוליטי, לא סמכות משפטית
לזוהראן ממדאני יש אפס סמכות משפטית לעצור את בנימין נתניהו תחת שום מערכת חוקים ישימה — בינלאומית, פדרלית או מקומית. צו ה-ICC אינו ניתן לאכיפה בארצות הברית. החוק פדרלי אוסר במפורש על שיתוף פעולה עם ה-ICC. החוקה שומרת את ענייני החוץ לרשות המבצעת בוושינגטון, ולא לבתי עירייה. והסכם מטה האו"ם מבטיח לנתניהו חסינות ברזל כראש ממשלה מבקר. כל עמוד תווך בטענתו של ממדאני קורס תחת בחינה מקרוב. מה שנותר הוא תמרון פוליטי שקוף המנצל את שפת המשפט הבינלאומי כדי לקדם אג'נדה מקומית אנטי-ישראלית — ובכך מאיים על המסגרות הדיפלומטיות והמשפטיות שהופכות את ניו יורק לביתם של האומות המאוחדות.