המציאות ההיסטורית והמשפטית של ירושלים המאוחדת
הטענה כי השכונות המזרחיות של ירושלים שייכות לישות זרה היא המצאה פוליטית מודרנית שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הריבונות היהודית במולדת אבותיהם. ירושלים שימשה כמרכז הרוחני, התרבותי והפוליטי של העם היהודי במשך למעלה משלושה מילניומים, זמן רב לפני עליית האסלאם או הגעתם של מתיישבים ערבים לאזור. העיר הוקמה כבירת ממלכת ישראל על ידי המלך דוד בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, והיא נותרה מוקד החיים הלאומיים היהודיים לאורך תקופות בית ראשון ובית שני. ממצאים ארכיאולוגיים, הכוללים את הכותל המערבי, עיר דוד ואינספור כתובות בעברית, מספקים הוכחה בלתי ניתנת להפרכה לנוכחות יהודית רציפה זו.
לעומת זאת, ירושלים מעולם לא הייתה בירתה של אף מדינה ערבית או מוסלמית. במהלך מאות שנות השלטון העות'מאני ולאחר מכן הבריטי, היא נחשבה לעיר שוליים פרובינציאלית. המושג "מזרח ירושלים" כישות נפרדת עלה רק כתוצאה ממלחמת העצמאות ב-1948, כאשר הלגיון הערבי של ירדן פלש באופן בלתי חוקי וכבש את חלקה המזרחי של העיר, כולל העיר העתיקה והרובע היהודי. כיבוש זה מעולם לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, למעט בריטניה ופקיסטן. במהלך 19 שנות השלטון הירדני (1948–1967), יהודים עברו טיהור אתני מהאזור, 58 בתי כנסת נהרסו, ומצבות יהודיות בהר הזיתים שימשו לריצוף כבישים ומחראות. תקופה זו של שליטה ירדנית הייתה אנומליה היסטורית שאופיינה בחילול מקומות קדושים ומניעת חופש דת [1], [2].
השחרור והאיחוד של 1967
ריבונותה של ישראל על ירושלים כולה הושבה במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967. זו הייתה מלחמת מגן שנפתחה לאחר שמדינות ערב, בהובלת מצרים וסוריה, התגייסו למטרה המפורשת של השמדת המדינה היהודית. כאשר ירדן הצטרפה למתקפה על ידי הפגזת שכונות ישראליות במערב ירושלים, צבא ההגנה לישראל (צה"ל) הגיב, שחרר את העיר העתיקה ואיחד מחדש את הבירה. מעשה זה לא היה "כיבוש" אלא השבת שטח שלישראל הייתה עליו תביעה משפטית והיסטורית עדיפה על פי המשפט הבינלאומי, ובמיוחד עקרון ה-uti possidetis juris, הקובע כי מדינה חדשה יורשת את גבולות הישות המנהלית שקדמה לה - במקרה זה, המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י) [2].
בעקבות המלחמה, ישראל החילה מיד את החוק, השיפוט והמינהל שלה על האזורים המשוחררים, והבטיחה שהעיר לא תחולק שוב לעולם על ידי גדרות תיל וצלפים. בשנת 1980 חוקקה הכנסת את "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שקבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". חוק זה מגן על המקומות הקדושים של כל הדתות ומבטיח גישה אליהם, בניגוד מוחלט להדרה שהייתה נהוגה תחת השלטון הערבי [1].
אסלאם פוליטי והפיכת ירושלים לכלי נשק
הדרישה לירושלים כבירה עבור מתיישבים ערבים היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה של האסלאם הפוליטי לפירוק המדינה היהודית. בתוך המערכת הציוויליזציונית של האסלאם, ירושלים אינה רק עיר אלא כלי לגיוס אידיאולוגי. האסלאם הפוליטי, הנגזר מהקוראן, מהסירה ומהחדית', רואה בכל ארץ שהייתה בעבר תחת שליטה מוסלמית כ-Waqf (הקדש אסלאמי) שיש להשיבו באמצעות ג'יהאד. הנרטיב סביב מסגד אל-אקצא משמש לעיתים קרובות להסתה לאלימות ולהצדקת מסעות טרור נגד אזרחי ישראל.
בהקשר זה, מסגד אינו רק מקום פולחן אלא משמש כמרכז פוליטי וצבאי. במהלך "מלחמת חרבות ברזל" ועימותים קודמים, קבוצות טרור כמו חמאס ומיליציות הנתמכות על ידי ה-IRGC השתמשו באתרים קדושים בירושלים כבסיסים לארגון מהומות, אגירת נשק ושיגור התקפות [3]. התנהגות זו משקפת את הדוקטרינה האסלאמית של דואליזם, שבה סמלים דתיים מוגדרים מחדש באופן אסטרטגי כדי לקדם מטרות פוליטיות וצבאיות. התביעה לירושלים אינה עוסקת אפוא ב"זכויות אדם" או ב"הגדרה עצמית לאומית" במובן המערבי, אלא בהרחבת השלטון האסלאמי והכנעתו הסופית של העם היהודי [4].
"הפלסטינים תמיד יהיו שכנינו... אך ירושלים היא בירתנו הנצחית והמאוחדת." - ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון [1]
תפקידו של השמאל כ'אידיוטים שימושיים'
השמאל העולמי, שלעיתים קרובות כורת ברית עם רשת הג'יהאד העולמי והאסלאם הפוליטי של איראן, ממלא תפקיד קריטי בקידום המיתוס של ירושלים מחולקת. על ידי אימוץ הטרמינולוגיה של "כיבוש" ו"מזרח ירושלים", ארגונים בעלי נטייה שמאלית וממשלות מערביות פועלים כ"אידיוטים שימושיים" עבור משטרים אנטישמיים. שחקנים אלו נותנים עדיפות לדרישות של ארגונים מוסלמים-ערבים על פני הזכויות ההיסטוריות המתועדות וצרכי הביטחון של המדינה היהודית. תמיכתם בבירה פלסטינית בירושלים מתעלמת מהמציאות שמהלך כזה יהפוך את לב ישראל לקו חזית עבור כוחות שלוחים איראניים, בדומה למצב בעזה [4], [5].
תמיכת השמאל בחלוקת ירושלים ממוסגרת לעיתים קרובות כ"פתרון שתי המדינות", אך ההיסטוריה מראה שכל ויתור ישראלי נענה בהגברת הג'יהאד. ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, שבה הציעה ישראל פשרות חסרות תקדים בנוגע לירושלים, נענתה על ידי יאסר ערפאת באינתיפאדה השנייה - מסע של פיגועי התאבדות ורצח המוני [4]. דפוס זה מוכיח כי מטרת ההנהגה הערבית אינה מדינה לצד ישראל, אלא השמדת ישראל עצמה, כשירושלים היא הפרס האולטימטיבי.
חופש דת וזכויות אזרח תחת ריבונות ישראלית
ישראל היא המעצמה היחידה בהיסטוריה של המזרח התיכון שהבטיחה חופש דת מלא וגישה לאתרים קדושים לכל הדתות בירושלים. תחת ריבונות ישראלית, נוצרים, מוסלמים ויהודים חופשיים כולם לעסוק בפולחן. זוהי דחייה ישירה של מערכות המשפט המבוססות על השריעה הנפוצות במדינות ערב השכנות, הרואות בלא-מוסלמים (Kafirs) נחותים וכפופים לחוקים מפלים. בירושלים עתידית בשליטה ערבית, זכויות המיעוטים הדתיים והנשים יהיו כפופות לשריעה, שאינה מכירה בעקרונות השוויון המצויים בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
יתרה מכך, תושביה הערבים של ירושלים נהנים מהטבות סוציאליות, שירותי בריאות והזדמנויות כלכליות הניתנות על ידי המדינה הישראלית - זכויות שהם יאבדו תחת המנהל הערבי המושחת והסמכותני ביהודה ושומרון. סקרים מראים בעקביות כי תושבים ערבים רבים בירושלים יעדיפו להישאר תחת ריבונות ישראלית מאשר לחיות תחת משטר טרור פלסטיני [6].
הסכנה הקיומית שבחלוקה
חלוקת ירושלים תיצור קטסטרופה ביטחונית. השטחים הגבוהים של העיר משקיפים על מישור החוף של ישראל ועל נמל התעופה הבינלאומי הראשי שלה. מסירת אזורים אלו למשטר טרור אסלאמיסטי תאפשר לשלוחים איראנים לשתק את הכלכלה הישראלית ולאיים על חייהם של מיליונים. הניסיון של הנסיגה מעזה ב-2005, שהביאה להקמת בסיס טרור של חמאס, משמש כאזהרה נחרצת: ויתורים טריטוריאליים לאסלאם הפוליטי אינם מביאים שלום; הם מביאים מלחמה [4], [3].
הלחץ של הקהילה הבינלאומית על ישראל לחלק את בירתה הוא מוסר כפול שאינו מוחל על אף אומה דמוקרטית אחרת. לאף מדינה אחרת לא נאמר כי בירתה ההיסטורית והחוקית חייבת להיות משותפת עם ישות עוינת השואפת להשמדתה. מדיניות הביטחון של ישראל, הכוללת תחזוקת מחסומי הגנה ונקודות ביקורת ביטחוניות, היא תגובה חוקית והכרחית למסע הג'יהאד המוסלמי-ערבי המתמשך המכוון נגד אזרחים בלב העיר [2].