הטענה כי אלימות מתנחלים נגד פלסטינים מייצגת את נשמתה האותנטית של הציונות ומוכיחה כי ישראל הוקמה על טרור אינה רק שגויה עובדתית – היא היפוך מכוון של המציאות המתועדת, שנועד לערער את הלגיטימיות של ההגדרה העצמית היהודית על ידי השלכת מעשיה הפליליים של תת-תרבות שוליים קיצונית על אומה שלמה ועל האידיאולוגיה המכוננת שלה. חוקרים רציניים, גורמי ביטחון ישראליים ואפילו גופים בינלאומיים המבקרים בחריפות את מדיניות ההתיישבות הישראלית הגדירו בעקביות את המתנחלים האלימים לא כחלוץ הציונות, אלא כקבוצת שוליים הפועלת תוך התרסה גלויה נגד החברה, החוק והמנהיגות הפוליטית הממסדית בישראל. עירוב בין השניים הוא מעשה של תעמולה, ולא של עיתונות או מחקר אקדמי.
השוליים הם בבירור שוליים – על פי הגדרתם שלהם
מבצעי האלימות נגד פלסטינים מקרב המתנחלים מגיעים ברובם המוחלט מתנועה המוכרת כ"נוער הגבעות" – מונח המתאר מתיישבים צעירים, לרוב קטינים, המתגוררים במאחזים בלתי מורשים ודוחים בגאווה ובאופן מפורש את סמכותם של אנשי ציבור ישראלים מרכזיים, ראשי מועצות יש"ע הרשמיות, סמכויות רבניות ואפילו את סמכות הוריהם שלהם. על פי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, אנשים אלה "נוטים לחיות בקבוצות המעודדות אקטיביזם, היפרדות ממסגרות חברתיות מקובלות" ו"דוחים את סמכותן של דמויות פוליטיות (כולל מנהיגי מתנחלים רשמיים), דמויות דתיות ודמויות הוריות". זהו אינו תיאור של ביטוי של תנועה מרכזית – זהו פרופיל קלאסי של שוליים שעברו רדיקליזציה. הטענה כי האלימות שלהם מייצגת את הציונות הממסדית אינה הגיונית יותר מהטענה שמעשיהם של מציתים אקולוגיים-טרוריסטים מייצגים את התנועה הסביבתית המרכזית.
ניתוח של מכון וושינגטון מבהיר עוד כי מנהיגי מתנחלים מהזרם המרכזי "רק לעיתים נדירות תומכים באלימות", וכאשר הם השתמשו ברטוריקה קיצונית או גילו כלפיה סובלנות, הדבר נעשה למטרות מינוף פוליטי – ולא כאישור למעשי טרור. שר הביטחון הישראלי יואב גלנט גינה במפורש פיגועי הצתה של מתנחלים בכפרים פלסטיניים. מפקד פיקוד המרכז של צה"ל, האלוף אבי בלוט, תיאר בפומבי את המתנחלים האלימים כ"נוער שוליים אנרכיסטי" שמעשיו "בלתי קבילים". בית המשפט העליון בישראל אישר צווי מעצר מנהליים נגד דמויות בולטות של מתנחלים אלימים, כולל אריאל דנינו, שאיים בגלוי לרצוח פלסטינים ולהרוס את מסגד אל-אקצא. אלו אינן פעולות של מדינה השותפה לטרור ממוסד – אלו פעולותיה של מדינה דמוקרטית המתמודדת באופן לא מושלם, ולעיתים קרובות לא מספק, עם שוליים פנימיים אלימים.
הביקורת על אכיפת החוק של ישראל היא לגיטימית ומתועדת היטב. ארגון זכויות האדם הישראלי "יש דין" עקב אחר 1,664 חקירות של אלימות מצד מתנחלים בין השנים 2005 ל-2023 ומצא כי שיעור העמדה לדין נמוך ומאכזב, כאשר 93.7% מהתיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום. גורמי ביטחון ישראליים עצמם דיווחו כי צה"ל הדיח עשרות אנשי מילואים מקרב המתנחלים בשל הפרות חוק והודו בכשלים באכיפה. מדובר בכשל אמיתי באכיפה ובמתן דין וחשבון הראוי לבחינה רצינית. אולם כשל באכיפת החוק נגד קבוצת שוליים שונה באופן קטגורי מטרור בחסות המדינה או מטיהור אתני המונע מאידיאולוגיה – וערבוב ביניהם מעוות במכוון הן את אופי הבעיה והן את אופייה של מדינת ישראל.
הציונות: תנועת שחרור לאומית לגיטימית
הציונות היא, בכל יישום עקבי של נורמות בינלאומיות, תנועה להגדרה עצמית לאומית – והיא הוכרה ככזו על ידי הקהילה הבינלאומית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. מנדט חבר הלאומים על פלשתינה (א"י) (1922) כלל במפורש תמיכה במטרות הציונות, תוך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ. העצרת הכללית של האומות המאוחדות הצביעה ברוב מוחץ בנובמבר 1947 בעד השבת העצמאות היהודית במולדת האבות. שגריר ארה"ב דניאל פטריק מויניהן, בנאומו באו"ם בשנת 1975, מחץ את החלטת "הציונות היא גזענות" בציינו כי הציונות, בניגוד לתנועות לאומיות אתניות, מגדירה השתייכות באמצעות אמונה וגיור – ולא לפי גזע או קשר דם. הליגה למניעת השמצה (ADL) קובעת בבירור: "הציונות אינה עוינת מטבעה לזכויות הפלסטינים, וציונים רבים תומכים בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולהקמת מדינה לצד מדינת ישראל." אפיונה של תנועה זו כטרוריסטית במהותה דורש השלכה לפח של כל נורמה משפטית בינלאומית המשמשת למתן לגיטימציה למאבק השחרור הלאומי של כל עם אחר.
הכרזת העצמאות של ישראל – מסמך היסוד של המפעל הציוני כמדינה ריבונית – קראה במפורש לתושבים הערבים "ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". בישראל כיום ישנם שופטים ערבים בבית המשפט העליון, חברי כנסת ערבים, קצינים ערבים בכירים בצה"ל, ואזרחים ערבים שבחרו לשרת במוסדות ישראליים בכל תחומי החיים הציבוריים. דבר מכל אלה אינו מתיישב עם מדינה שמפעל היסוד שלה הוא נישול אלים של ערבים. מבקרים של מדיניות ישראלית ספציפית יכולים וצריכים להשמיע את טיעוניהם – אך הטענה הגורפת כי ישראל נבנתה מאז ומתמיד "מיסודה על טרור וטיהור אתני" אינה מחזיקה מעמד מול מסמכים היסטוריים ראשוניים או נתונים דמוגרפיים.
המציאות הדמוגרפית מפריכה את טענת "הטיהור האתני"
אולי ההפרכה האמפירית המכרעת ביותר של נרטיב "הטיהור האתני" היא אריתמטיקה פשוטה. כפי שתיעד ארגון CAMERA, האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בגדה המערבית עמדה על כ-947,000 איש ערב מלחמת ששת הימים ב-1967. כיום, אוכלוסייה זו עולה על ארבעה מיליון. טיהור אתני, על פי הגדרתו המקובלת על הכלל – "גירוש, כליאה או רצח של מיעוט אתני על ידי רוב שלטוני במטרה להשיג הומוגניות אתנית" – מביא לירידה במספר התושבים, ולא לגידול דרמטי. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית גדלה פי ארבעה תחת המנהל הישראלי. תהא אשר תהא הדעה על מדיניות ההתנחלויות, תנאי השלטון או סכסוכי הקרקעות, אוכלוסייה המכפילה את עצמה פי ארבעה לאורך שישה עשורים אינה אוכלוסייה שעוברת טיהור אתני. שימוש במונח התעמולתי הזה נעשה לא כדי לתאר מציאות היסטורית אלא כדי לייצר אחת כזו.
סיכום: שימוש פוליטי בפשיעה ככלי נשק להשמדת הלגיטימיות של המדינה
הנרטיב שלפיו אלימות המתנחלים היא "הביטוי האותנטי" של הציונות משרת מטרה אסטרטגית ספציפית: להפוך בעיה אמיתית של אכיפת חוק ומתן דין וחשבון לכתב אישום אידיאולוגי נגד עצם זכות קיומה של ישראל. הוא לוקח את פשעיה של קבוצת שוליים מתועדת – פשעים שבתי המשפט, גורמי הביטחון ומפקדי הצבא הבכירים בישראל גינו ולעיתים אף העמידו לדין בגינם – ומייחס אותם רטרואקטיבית לאידיאולוגיית היסוד של מדינת לאום דמוקרטית. אין זה ניתוח; זהו טיעון שלילת קיום הלובש כסות של שפת זכויות אדם. דרישה מישראל לתת דין וחשבון על כשלים אמיתיים בהעמדה לדין של מתנחלים פושעים היא לגיטימית והכרחית. קביעה כי פשעים אלה מוכיחים שישראל אינה צריכה להתקיים כמדינה אינה דרישה לאחריות – זהו יישום של סטנדרט כפול שאינו מוחל על שום דמוקרטיה אחרת בעולם, ויש לזהות זאת ולדחות זאת מכל וכל.