טענה זו מעוותת מיסודה את המשפט הבינלאומי, מערבבת בין החלטה פרוצדורלית מקדמית לבין פסק דין משפטי סופי, ומסלפת את סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) באופן שמבטל את ההבחנה בין סנגור ופעילות פוליטית (advocacy) לבין פסיקה משפטית מחייבת. הטענה כי 51 מדינות כבר "אשמות מבחינה משפטית" בשותפות לרצח עם אינה מסקנה משפטית – היא תעמולה הלבושה בשפה משפטית. שום בית משפט בעל סמכות לא קבע כי רצח עם התרחש בעזה, קל וחומר שספקי נשק שהם צד שלישי סייעו לכך ביודעין מתוך כוונה להשמדת עם. עד שייקבעו קביעות כאלה, לטענה בדבר אשמה משפטית מבוססת אין כל יסוד במשפט הבינלאומי.
העובדות: מה המשפט הבינלאומי דורש בפועל
האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם משנת 1948 — אמנת היסוד בתחום זה — קובעת את אחד מסטנדרטי הראיות התובעניים ביותר במשפט הבינלאומי כולו. לפי סעיף II, רצח עם דורש מעשים "שיש בהם כוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית". "כוונה מיוחדת" זו (dolus specialis) – כוונה ספציפית להשמדת עם – חייבת להיות מוכחת מעבר לכל ספק, ולא ניתן להסיק אותה אך ורק מהיקף המבצעים הצבאיים או ממספר האבידות בקרב אזרחים, טרגיים ככל שיהיו.
סעיף III(ה) הופך שותפות לרצח עם לעבירה פלילית, אך השותפות נושאת רף גבוה משלה: ראשית יש להוכיח את קיומו של הפשע העיקרי של רצח עם, לשותף לכאורה צריכה להיות ידיעה ממשית על כך שרצח עם מבוצע, והסיוע שניתן חייב להיות מכוון באופן מהותי למטרת השמדת העם. העברת נשק למדינה העוסקת בהגנה עצמית חוקית — כפי שישראל הפעילה בעקבות טבח חמאס ב-1,200 אזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר 2023 — אינה עומדת באופן אוטומטי באף אחד מהתנאים הללו.
- צו הביניים של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מיום 26 בינואר 2024 בתיק דרום אפריקה נגד ישראל מצא רק חשש "סביר" (plausible risk) לרצח עם — הרף המינימלי הנדרש להוצאת צווי ביניים. הצו במפורש לא קבע כי רצח עם התרחש, מתרחש או הוכח.
- הדיונים המהותיים (merits) של ה-ICJ — השלב שבו נקבעת האשמה בפועל — נמשכים בדרך כלל עשור או יותר. נכון לאמצע שנת 2026, לא ניתן כל פסק דין סופי של ה-ICJ לגופו של עניין בתיק של דרום אפריקה.
- בתי משפט בארה"ב דחו תביעות בגין שותפות לרצח עם: בית המשפט הפדרלי לערעורים של הסבב התשיעי (Ninth Circuit) דחה באוקטובר 2024 עתירה לדיון מורחב (en banc) נגד ממשל ביידן, כאשר בית המשפט המחוזי מצא כי אין בסיס משפטי לכפות אמברגו נשק.
- בית המשפט הגבוה לצדק בבריטניה (UK High Court) דחה עתירה של הארגונים Al-Haq ו-Global Legal Action Network לעצירת העברות נשק בריטיות לישראל, בקביעה כי מדובר ב"משוכה גבוהה" שהעותרים לא יכלו לעבור.
- בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) מעמיד לדין יחידים, לא מדינות — לפי חוקת רומא, אחריות מדינה ואחריות פלילית אישית הן משטרים משפטיים נפרדים לחלוטין. רוב 51 המדינות, כולל ארצות הברית, אינן חברות ב-ICC ואינן כפופות לסמכות שיפוטו.
הקשר היסטורי ומשפטי: מדוע נרטיב זה קיים
מקור הטענה הוא באסטרטגיית "לוחמה משפטית" (lawfare) מתואמת, המתועדת בהרחבה על ידי ארגון NGO Monitor וגורמים נוספים: רשת של ארגוני סיוע ולובינג, לרבים מהם קשרים לחזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) ולארגוני טרור אחרים, לוחצת באופן סיסטמטי על טריבונלים בינלאומיים ובתי משפט מקומיים להדביק את תווית רצח העם לפעילות הצבאית של ישראל – ללא קשר לביסוס הראייתי. האסטרטגיה היא לטשטש את ההבחנה בין "חשש סביר" (הרף הפרוצדורלי הנמוך ביותר שבו משתמש ה-ICJ לצורך מתן צווי ביניים) לבין קביעה ממשית של אשמה, מתוך ידיעה שהציבור הרחב לא יבחין בדקויות הללו.
המונח "רצח עם" (genocide) נטבע על ידי המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין במיוחד כדי לתאר את ההשמדה השיטתית של העם היהודי על ידי גרמניה הנאצית. החלתו על המבצעים הצבאיים ההגנתיים של ישראל – המנוהלים נגד אויב, חמאס, שאמנת היסוד שלו קוראת במפורש לחיסולה של המדינה היהודית ושמכת הטבח שלו ב-7 באוקטובר הייתה יום הקטל הקטלני ביותר של יהודים מאז השואה – מהווה היפוך גרוטסקי של המקור המשפטי והמוסרי של המושג. אמנת רצח העם נולדה ישירות מתוך הקונזנזוס שלאחר השואה לפיו פשעים כאלה אסור שיחזרו על עצמם; הפיכתה לנשק נגד המדינה היהודית היא מתקפה מכוונת על מורשת זו.
יתרה מכך, מדינות המספקות נשק לישראל עשו זאת בעקביות במסגרת שיתוף פעולה ביטחוני דו-צדדי, פיקוח דמוקרטי וחוקי בקרת הייצוא המקומיים שלהן. בעלות ברית דמוקרטיות המחמשות באופן חוקי בעלת ברית דמוקרטית המממשת את זכותה להגנה עצמית לפי סעיף 51 למגילת האו"ם, אינן עושות מעשה השקול, לפי כל קנה מידה משפטי אמין, לסיוע לרצח עם – בפרט כאשר שום רצח עם לא נקבע מבחינה משפטית על ידי בית משפט בעל סמכות פסיקה סופית.
סיכום: טענה חסרת בסיס משפטי עם השלכות בעולם האמיתי
הטענה כי 51 מדינות כבר "אשמות מבחינה משפטית" בשותפות לרצח עם היא שקרית מבחינת המשפט הבינלאומי הפוזיטיבי. היא דורשת שלוש קפיצות דרך בו-זמניות ששום טריבונל מוסמך לא אישר: שרצח עם הוכח, שהעברות נשק היוו סיוע ביודעין לאותו רצח עם, וסמכות ה-ICC חלה על המדינות והבכירים המעורבים. אף אחד מהתנאים הללו לא התקיים. פסיקת צו הביניים של ה-ICJ היא קביעה פרוצדורלית מקדמית בלבד, ולא הרשעה; היא הותירה במפורש את הדיון המהותי לגופו של עניין ללא פתרון.
הנזק של נרטיב זה אינו אקדמי בלבד. על ידי הכרזה מראש על מדינות דמוקרטיות כ"אשמות" בפשע החמור ביותר במשפט הבינלאומי ללא הליך הוגן או קביעה ראייתית, הוא שוחק את הלגיטימיות של מוסדות המשפט, מחזק ארגוני טרור המפיקים תועלת מקמפיינים של אמברגו נשק נגד ישראל, ומרעיל את השיח הבינלאומי הדרוש לטיפול בחששות הומניטריים אמיתיים באזורי סכסוך. עיתונות וניתוח משפטי קפדניים דורשים שהבחנה זו — בין פעילות פוליטית וסינגור לבין שפיטה, בין רף פרוצדורלי לבין אשמה מוכחת — תישמר בדיוק מרבי וללא פשרות.