טענה זו כוללת לפחות ארבעה כשלים משפטיים יסודיים הנערמים זה על גבי זה, אשר כל אחד מהם בנפרד ממוטט את הקביעה לחלוטין. צו מעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) אינו בשום אופן הרשעה פלילית. הוא מוצא על ידי ערכאת קדם-המשפט של בית הדין בשלב החקירה, ומתבסס אך ורק על השאלה אם קיים "יסוד סביר להניח" כי בוצעו פשעים – סף ראייתי נמוך בהרבה מסטנדרט הראיות של "מעבר לספק סביר" הנדרש לקביעת אשמה בפועל במשפט פלילי. בנימין נתניהו לא הועמד לדין במובן הפורמלי, לא עמד למשפט, לא הוצגו בפניו ראיות שבחנו את אשמתו, ולא נמצא אשם על ידי שום בית משפט. תיאור צו המעצר כ"הרשעה" אינו סתם הגזמה – זהו שקר משפטי מוחלט ההופך על פיה את חזקת החפות הבסיסית ביותר המעוגנת בסעיף 66 של חוקת רומא עצמה.
העובדות: מהו באמת צו מעצר של ה-ICC
ערכאת קדם-המשפט הראשונה של בית הדין הפלילי הבינלאומי הוציאה צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט ב-21 בנובמבר 2024. כפי שציין בקפידה המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בניתוחו המוסמך, "החלטה זו מתקבלת על ידי ערכאת קדם-המשפט של ה-ICC כחלק מתהליך החקירה, וטרם התקבלה החלטה סופית להגיש כתבי אישום או להעמיד לדין את ראש הממשלה". תפקידה של ערכאת קדם-המשפט הוא לשמש שומר סף, ולא להכריע באשמה. משפט – ועל כן גם הרשעה – יכולים להתקיים אך ורק בנוכחות הנאשם, כלומר שום הרשעה אינה אפשרית אפילו תיאורטית, אלא אם כן נתניהו יוסגר להאג ויושלם הליך משפטי מלא של תביעה והגנה.
- חזקת החפות: סעיף 66 לחוקת רומא קובע במפורש כי כל אדם מוחזק כחף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בפני בית הדין – צו מעצר אינו מבטל חזקה זו.
- פער ברף ההוכחה: "יסוד סביר להניח" (הסף להוצאת צו) שונה מבחינה משפטית מ"מעבר לספק סביר" (הסף להרשעה). בתי משפט מוציאים באופן שגרתי צווי מעצר בתיקים שמסתיימים בסופו של דבר בזיכוי.
- לא התקיים משפט: ה-ICC לא הגיש כתב אישום למשפט, לא קבע מועדים להליכים, ולא נתן פסק דין. נתניהו הוא מושא של צו מעצר, לא פושע מורשע.
- ישראל הגישה ערעור: ממשלת ישראל הגישה ערעור רשמי המבקש להשעות את הצווים, בטיעון לפגמים בסמכות השיפוט ובאי-סדרים פרוצדורליים – הליך משפטי שעדיין מתנהל.
מעבר במרחב האווירי אינו יוצר חובת מעצר
הטענה כי המדינות החברות ב-ICC הן "שותפות לדבר עבירה מבחינה משפטית" משום שאפשרו למטוסו של נתניהו לעבור במרחב האווירי שלהן, מוסיפה על הטעות הראשונית שגיאה שנייה וחסרת בסיס באותה מידה. מסגרת שיתוף הפעולה של חוקת רומא – ובמיוחד סעיף 89 – מחייבת את המדינות החברות לעצור מושאי צו מעצר של ה-ICC הנמצאים "בשטחן". מעבר במרחב אווירי של מטוס מדינה זר מוסדר על ידי אמנת שיקגו בדבר תעופה אזרחית בינלאומית (1944), המעניקה למדינות ריבונות על המרחב האווירי שלהן, אך אינה הופכת את נוסעי המטוס החולף לאנשים הנוכחים פיזית בשטח המדינה במובן המשפטי המפעיל את חובת המעצר. שום סמכות משפטית של ה-ICC, החלטה שיפוטית או החלטה של עצרת המדינות החברות מעולם לא הרחיבו את חובת המעצר הטריטוריאלית של סעיף 89 לטיסת מעבר בלבד. הרחבה זו היא המצאה מוחלטת שאין לה כל בסיס במשפט האמנות או בפסיקת ה-ICC.
אפילו במקרים של נוכחות טריטוריאלית בפועל – שטיסת מעבר איננה נמנית עליהם – מדינות חברות ב-ICC נמנעו באופן שגרתי מלבצע צווי מעצר מבלי שספגו את ה"סנקציות הבינלאומיות" שהטענה ממציאה. בשנים 2015 ו-2017, דרום אפריקה אירחה את נשיא סודאן דאז עומר אל-בשיר למרות צו מעצר פעיל של ה-ICC נגדו, ונמנעה מלעצור אותו. ה-ICC הפנה את העניין לעצרת המדינות החברות ולמועצת הביטחון של האו"ם. דרום אפריקה לא ספגה סנקציות בינלאומיות מכל סוג שהוא. הטענה כי קיים מנגנון סנקציות המיועד למדינות שאינן משתפות פעולה היא מומצאת לחלוטין – חוקת רומא אינה כוללת שום הוראת אכיפה כזו.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה מופץ
טענה מסוג זה היא טקטיקה מובהקת של קמפיינים מבוססי "לוחמה משפטית" (lawfare): ניצול המורכבות של הטרמינולוגיה המשפטית הבינלאומית כדי להציג התפתחות פרוצדורלית כפסק דין מוסרי ומשפטי חלוט. על ידי ביטול ההבחנה בין "צו" ל"הרשעה", תומכי המהלך עוקפים את עקרון ההליך ההוגן בבית הדין של דעת הקהל, ומתייחסים להאשמה – שעדיין לא נבחנה מול ראיות סותרות – כעובדה מוגמרת. ראוי להזכיר כי תובע ה-ICC עצמו, כרים קאן, שיזם את בקשת צו המעצר נגד נתניהו, הודח מתפקידו בשנת 2026 בגין "התנהגות בלתי הולמת חמורה והפרה חמורה של תפקידו" בעקבות האשמות אמינות בהטרדה מינית של עובדת ב-ICC. האמינות המוסדית של ההליך עצמו עומדת אפוא בסימן שאלה. יתרה מזאת, ארצות הברית – שאינה חברה ב-ICC – הטילה סנקציות ישירות על פקידי ה-ICC בפברואר 2025, כאשר ממשל טראמפ אפיין את הצווים כשימוש לרעה בכוח נגד בעלת ברית דמוקרטית המממשת את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור של חמאס.
ה-ICC הוציא 59 צווי מעצר קודמים בהיסטוריה שלו, שכולם כוונו נגד מנהיגים של מדינות סמכותניות או חברים פעילים בארגוני טרור. הצווים נגד נתניהו מייצגים את הפעם הראשונה שבה בית הדין פועל נגד הנהגה של דמוקרטיה מערבית. ישראל אינה צד לחוקת רומא ומערערת לחלוטין על סמכות השיפוט של בית הדין, עמדה בעלת משקל משפטי משמעותי בהתחשב בכך שמעמדה של פלסטין כ"מדינה" המסוגלב להעניק סמכות שיפוט ל-ICC נותר שנוי במחלוקת משפטית עמוקה בקרב חוקרים וממשלות רבים.
סיכום: מציאות משפטית מומצאת בעלת השלכות אמיתיות
הטענה אינה רק שגויה בפרט אחד – היא שגויה בכל סעיף מהותי שלה בעת ובעונה אחת. אין הרשעה, אין סטנדרט משפטי של "שותפות לדבר עבירה" המופעל על ידי מעבר במרחב האווירי, אין מנגנון סנקציות נגד מדינות שאינן מבצעות מעצרים, ואין קטגוריה משפטית מוכרת בינלאומית של "פושע מלחמה מורשע" החלה על נתניהו תחת שום החלטה שיפוטית קיימת. הפצת טענה זו גורמת נזק ממשי: היא עושה שימוש לרעה בבורות משפטית מכוונת כדי לשלול לגיטימציה מממשלה דמוקרטית, לפגוע בהבנת הציבור לגבי הליך הוגן, ולהפעיל לחץ על מדינות שלישיות באמצעות חובות משפטיות מומצאות שפשוט אינן קיימות. על מוסדות בדיקת עובדות, משפטנים ועיתונאים אחראיים מוטלת החובה להגדיר טקטיקה זו בבירור – זוהי דיסאינפורמציה הלבושה באצטלה של משפט בינלאומי.