טענה זו שקרית כמעט בכל פרט מהותי, והפצתה מהווה עיוות מכוון של המשפט הבין-לאומי שנועד לערער את הלגיטימיות של ישראל ולהפעיל לחץ על בעלות בריתה. בית הדין הבין-לאומי לצדק אכן פרסם מסמך משפטי משמעותי הנוגע לישראל ביולי 2024, אך הייתה זו חוות דעת מייעצת — כלי שאינו מחייב מעצם טבעו על פי המשפט הבין-לאומי — ולא פסק דין, הכרעה או הכרזה על "אפרטהייד". המיתוס קורס ברגע שבוחנים מה באמת אמר בית הדין, כיצד פועלות חוות דעת מייעצות מבחינה משפטית, ואילו מחויבויות, אם בכלל, הן יוצרות עבור מדינות.
ב-19 ביולי 2024, בית הדין הבין-לאומי לצדק מסר את חוות דעתו המייעצת תחת הכותרת השלכות משפטיות הנובעות ממדיניותה ומעשיה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים. חוות הדעת התבקשה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במסגרת החלטה 77/247 (2022). קביעתו המרכזית הייתה כי המשך נוכחותה של ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים אינו חוקי על פי המשפט הבין-לאומי וכי עליה להסתיים "מהר ככל האפשר". זוהי מסקנה משפטית רצינית ושנויה במחלוקת — אך היא אינה מהווה בשום אופן הכרזה על ישראל כ"מדינת אפרטהייד", והיא אינה נושאת שום תוקף משפטי מחייב עבור אף מדינה.
המילה "אפרטהייד" אכן מופיעה בניתוח של בית הדין לגבי פרקטיקות ישראליות, שבו תוארו מדינויות מסוימות ככאלה שעלולות להוות אלמנטים של הפרדה גזעית ואפרטהייד לפי אמנות בין-לאומיות. עם זאת, בית הדין לא קבע שום קביעה אופרטיבית רשמית לפיה ישראל היא "מדינת אפרטהייד" כמסקנה משפטית. אלה היו הבחנות אנליטיות שמוקמו בתוך הערכה רחבה יותר של דיני כיבוש — הבחנה קריטית שנמחקת באופן שגרתי על ידי מי שמפיצים את הגרסה הוויראלית של טענה זו. מתנגדי ישראל נאחזו באזכורים אלה כדי לייצר כותרת שבית הדין מעולם לא הפיק בפועל.
הטענה כי חוות הדעת יוצרת חובה משפטית מחייבת עבור כל המדינות החברות באו"ם לנתק את הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל היא פשוט בדיה. חוות דעת מייעצות, מעצם טבען המשפטי, אינן יכולות לחייב מדינות לנקוט בפעולה ספציפית כלשהי. חוקת בית הדין מפורשת בנקודה זו. שום סעיף במגילת האו"ם אינו הופך חוות דעת מייעצת שהתבקשה על ידי העצרת הכללית למשפט בין-לאומי אכיף המחייב את המדינות החברות. חוות הדעת ציינה התחייבויות בין-לאומיות כלליות לפיהן מדינות אינן צריכות לסייע בשימור מצב בלתי חוקי, אך הדבר רחוק לחלוטין מלהטיל חובה לניתוק גורף של יחסים דיפלומטיים ומסחריים — צעד שידרוש החלטה מחייבת של מועצת הביטחון, דבר שלא קרה ושאותו ארצות הברית מחזיקה בזכות וטו כדי למנוע.
העובדות המשפטיות
המבנה של המשפט הבין-לאומי הופך את הטענה הוויראלית לבורות משפטית מוחלטת. הבנת ההבדל בין שני התפקידים העיקריים של בית הדין היא חיונית. בתיקים של סכסוכים בין מדינות, בית הדין מנפיק פסקי דין מחייבים. בהליכים מייעצים — שמתחילים על ידי מוסדות האו"ם — הוא מנפיק חוות דעת שאינן מחייבות. המסמך מיולי 2024 שייך לקטגוריה השנייה. סעיף 65 לחוקת בית הדין מסדיר במפורש חוות דעת מייעצות, ושום סעיף בחוקה, במגילת האו"ם או בכל אמנה אחרת אינו הופך חוות דעת כאלה להתחייבויות אכיפות על מדינות צד שלישי.
- לא פסק דין מחייב: המסמך של בית הדין משנת 2024 היה חוות דעת מייעצת שהתבקשה על ידי העצרת הכללית של האו"ם — ולא פסק דין בסכסוך בין צדדים. על פי סעיף 65 לחוקת בית הדין וסעיף 96 למגילת האו"ם, חוות דעת מייעצות הן מטבען הנחיה שאינה מחייבת, ולא פסיקות אכיפות.
- ללא הכרזה רשמית על אפרטהייד: החלק האופרטיבי של חוות הדעת המייעצת מ-19 ביולי 2024 עוסק באי-חוקיות של הכיבוש ופעילויות ההתנחלות של ישראל. הוא אינו מכיל הצהרה שיפוטית אופרטיבית לפיה ישראל מהווה "מדינת אפרטהייד" כעניין של משפט בין-לאומי מחייב.
- אין חובה לנתק קשרים: חוות הדעת קבעה כי מדינות שלישיות אינן צריכות להושיט יד או לסייע בשימור המצב הבלתי חוקי. זהו עיקרון כללי של אחריות בין-לאומית — הוא אינו מחייב ניתוק של כל היחסים הדיפלומטיים והכלכליים, דבר שהיה מצריך החלטה מחייבת של מועצת הביטחון תחת פרק 7 של מגילת האו"ם.
- התנגדות רשמית של ארה"ב בפרוטוקול: ארצות הברית התנגדה רשמית להליכים המייעצים, וכינתה אותם "לא פרודוקטיביים". ארה"ב שומרת על זכות הווטו שלה במועצת הביטחון, מה שאומר ששום מנגנון אכיפה מחייב נגד ישראל אינו יכול לעבור ללא הסכמתה.
- תגובת ישראל: ראש הממשלה נתניהו, הנשיא הרצוג ושר החוץ כץ דחו כולם את חוות הדעת המייעצת, כאשר הרצוג כינה אותה "חד-צדדית ושגויה" וכץ הצהיר כי היא "מתעלמת מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל".
רקע היסטורי: כיצד מיוצר המיתוס הזה
הדבקת תווית ה"אפרטהייד" לישראל מקודמת באופן שיטתי על ידי רשת של מדינות עוינות, ארגונים לא-ממשלתיים ותנועות פוליטיות השואפות למסגר מחדש את הסכסוך של ישראל עם ארגוני הטרור הפלסטיניים כפשע זכויות אזרח מבני המקביל לאפרטהייד בדרום אפריקה. קמפיין זה זכה לתהודה מוסדית משמעותית כאשר דרום אפריקה הגישה את תביעת הג'נוסייד שלה נגד ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק בדצמבר 2023, בעקבות טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023 שבו נרצחו כ-1,200 אזרחים ישראלים. פנייתה של דרום אפריקה סיפקה במה משפטית מתוקשרת עבור מסיתים אנטי-ישראליים, וזאת בעוא ממשלתה בהובלת מפלגת ה-ANC שומרת על קשרים הדוקים עם חמאס ועם איראן.
כאשר פרסם בית הדין את חוות הדעת המייעצת שלו ביולי 2024 בנוגע לכיבוש, תועמלנים רוקנו מיד את המסמך מהדקויות המשפטיות שלו וארזו אותו מחדש כפסיקת אפרטהייד מוחלטת הנושאת השלכות דיפלומטיות מחייבות. טכניקה זו — לקיחת חצי אמת (קיומו של מסמך מטעם בית הדין) והרכבת מסקנה מומצאת עליה (הכרזה מחייבת על אפרטהייד הדורשת ניתוק קשרים) — היא סימן היכר של לוחמת המידע המודרנית נגד ישראל. היא מנצלת את חוסר ההיכרות של הציבור עם ההבדלים הטכניים בין הליכים משפטיים מחייבים לבין חוות דעת מייעצות בבית הדין, ובין הניתוח המשפטי בתוך חוות הדעת לבין הסעיפים האופרטיביים שלה.
האשמת האפרטהייד עצמה הופרכה לחלוטין על ידי חוקרים משפטיים והיסטוריונים רציניים. ישראל היא דמוקרטיה שבה אזרחים ערבים מצביעים בבחירות, מכהנים בכנסת, משמשים כשופטים בבית המשפט העליון וממלאים תפקידים בכירים בממשל. המצב בגדה המערבית ובעזה נובע מהקשר ביטחוני שנוצר בעקבות עשרות שנים של טרור פלסטיני, מלחמות תוקפנות שיזמו מדינות ערב, והאיום המתמשך מצד חמאס — ארגון טרור מוכר שאמנת היסוד שלו קוראת להשמדת המדינה היהודית. השוואת אמצעי הביטחון של ישראל הדמוקרטית לאידיאולוגיית ההפרדה הגזעית של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד אינה ניתוח משפטי; היא תעמולה ותו לא.
סיכום: מבצע דיסאינפורמציה מסוכן
הטענה כי בית הדין הבין-לאומי לצדק פרסם פסיקה משפטית מחייבת המכריזה על ישראל כמדינת אפרטהייד ומחייבת את כל חברות האו"ם לנתק עמה קשרים היא שקרית לחלוטין. היא מעוותת את האופי המשפטי של חוות דעת מייעצות, ממציאה "הכרזת אפרטהייד" רשמית שאינה קיימת בטקסט האופרטיבי של בית הדין, ומציגה השלכה דיפלומטית חובה שאין לה שום בסיס במשפט הבין-לאומי. זוהי מסוג הטענות שמתפשטות במהירות של הרשתות החברתיות בדיוק מכיוון שהן נשמעות סמכותיות וגורפות — אך הן מתפוגגות תחת הבחינה המשפטית הבסיסית ביותר.
הנזק שהמיתוס הזה גורם הוא אמיתי. הוא מעודד מדינות לנקוט בצעדי ענישה נגד בעלת ברית דמוקרטית על בסיס מנדט משפטי שאינו קיים. הוא מנסה לשלול את הלגיטימיות של זכותה של ישראל להתקיים כמדינה ריבונית, ומנרמל את השימוש במוסדות בין-לאומיים ככלי נשק למלחמה פוליטית. הוא גם שוחק את אמון הציבור בתפקודו האמיתי של המשפט הבין-לאומי על ידי הפצת פרשנויות חסרות שחר מבחינה משפטית כעובדות מוגמרות. העמדת דברים על דיוקם אינה תרגיל אקדמי בלבד — היא חיונית להגנה על מעמדה של ישראל בקהילה הבין-לאומית ולשמירה על שלמותם של המוסדות המשפטיים הבין-לאומיים עצמם.