טענה זו נשענת על עירוב מכוון ויסודי בין שני מוסדות שונים לחלוטין תחת המשפט הבינלאומי: ועדת חקירה פוליטית של האו"ם ובית משפט בינלאומי. ועדת החקירה של מועצת האו"ם לזכויות אדם היא גוף חקירתי, ולא בית דין. ממצאיה הם דוחות אנליטיים, ולא פסקי דין שיפוטיים. אף סעיף במגילת האו"ם, בחוקת בית הדין הבינלאומי לצדק או באמנת רצח העם אינו מעניק לוועדה כלשהי של מועצת האו"ם לזכויות אדם את הסמכות לקבוע קביעות מחייבות מבחינה משפטית — קל וחומר כאלה השקולות להרשעה פלילית או אזרחית. התייחסות לתוצרי הוועדה כאל "פסק דין" אינה רק בורות משפטית; מדובר בעיוות מחושב שנועד לייצר מצג שווא של גינוי שיפוטי שאינו קיים במציאות.
העובדות המשפטיות: ועדות חקירה מול בתי משפט
על פי המשפט הבינלאומי, הגוף המוסמך באופן בלעדי לדון בתביעות רצח עם בין מדינות הוא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), הפועל מכוח סעיף 9 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם משנת 1948. ה-ICJ הוא מוסד שיפוטי לכל דבר: מדינות כפופות לסמכות השיפוט שלו, ההליכים מתנהלים על פי דיני ראיות ופרוצדורה אדברסרית, ורק פסקי הדין הסופיים שלו מחייבים את הצדדים לפי סעיף 59 לחוקת ה-ICJ וסעיף 94 למגילת האו"ם. גם אז, להחלטות ה-ICJ אין מנגנון אכיפה אוטומטי — האכיפה דורשת הפנייה למועצת הביטחון של האו"ם, שבה יש לארצות הברית זכות וטו.
ועדת החקירה של מועצת האו"ם לזכויות אדם פועלת תחת מסגרת משפטית שונה לחלוטין. היא מוקמת בהצבעה פוליטית של המועצה לזכויות אדם — שהיא עצמה גוף חברים שכלל מדינות כמו סין, קובה, איראן, קטאר ופקיסטן — ומפיקה דוחות שנועדו להזין דיונים פוליטיים, ולא להכריע באחריות משפטית. ממצאיה אינם מחייבים מעצם הגדרתם ועל פי חוק. אף מדינה מעולם לא הוכפפה להתחייבויות חוזיות אכיפות כתוצאה מדו"ח של ועדת חקירה. לטעון אחרת פירושו להמציא סמכות משפטית שאינה קיימת באף מסמך בינלאומי.
- התביעה המתנהלת ב-ICJ של דרום אפריקה נגד ישראל (שהוגשה בדצמבר 2023) הניבה עד כה רק סעדים זמניים — ואינה מהווה בשום אופן קביעה של רצח עם — כאשר פסק דין סופי לגופו של עניין צפוי לארוך שנים, מה שמוכיח עוד יותר כי לא התקבל שום פסק דין שיפוטי בעניין רצח עם נגד ישראל על ידי גוף מוסמך כלשהו.
- אפילו הסעדים הזמניים של ה-ICJ, כמו הצו מינואר 2024 הדורש מישראל לנקוט צעדים למניעת מעשים פוטנציאליים של רצח עם, הובחנו במפורש על ידי בית הדין מכל קביעה כי רצח עם אכן מתרחש בפועל — הבחנה שבית הדין עצמו הדגיש.
- היועצת המיוחדת לשעבר של האו"ם למניעת רצח עם, אליס ואירימו נדריטו, פוטרה לפי הדיווחים בנובמבר 2024 בין השאר משום שסירבה להגדיר את פעולותיה של ישראל כרצח עם, תוך שהיא מציינת את הרף המשפטי הנוקשה — כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה באשר היא — שהמונח מחייב על פי אמנת רצח העם.
- ועדת מועצת האו"ם לזכויות אדם (ועדת פילאי) הוקמה במאי 2021 בהצבעה שהובלה על ידי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), כאשר מדינות כמו סין, קובה, רוסיה וונצואלה הצביעו בעד — מה שחושף את אופייה הפוליטי ביסודו, ולא השיפוטי.
הקשר היסטורי: מדוע העירוב הזה אינו מקרי
טשטוש הגבול המכוון בין גופים פוליטיים של האו"ם למוסדות שיפוטיים הוא אסטרטגיית תעמולה מתועדת היטב. רשתות תעמולה אנטי-ישראליות מנסות מזה שנים להלבין גינויים פוליטיים באמצעות כסות של לגיטימיות משפטית, ביודען כי דו"ח של ועדת או"ם — מוטה ככל שיהיה בהרכבו ובמנדט שלו — נשמע סמכותי לציבור הרחב שאינו בקיא בהבדלים המבניים של המשפט הבינלאומי. מועצת האו"ם לזכויות אדם קיבלה יותר החלטות המגנות את ישראל מאשר נגד כל שאר מדינות העולם גם יחד, רקורד כה מעוות שהוביל את ארצות הברית לפרוש מהמועצה בשנת 2018 תחת ממשל טראמפ, כאשר השגרירה דאז ניקי היילי כינתה אותה "בור שופכין של הטיה פוליטית".
אמנת רצח העם נוסחה בעקבות השואה במטרה מפורשת ליצור סטנדרט משפטי מחמיר — כזה הדורש הוכחה של dolus specialis (כוונה מיוחדת) להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, כולה או חלקה. סף גבוה במיוחד זה קיים בדיוק כדי למנוע את הפיכתו של המונח לכלי נשק למטרות פוליטיות. דו"ח ועדה עוקף לחלוטין את הרף הזה. הוא אינו מיישם הליך משפטי אדברסרי, אינו שומע הגנה רשמית, ואינו כפוף לכל ביקורת ערעורית. קבלת ממצאיו כ"הרשעה" תרוקן מתוכן את עצם ההגנות המשפטיות שאמנת רצח העם נועדה לספק.
סיכום: מצג שווא חמוש של המשפט הבינלאומי
הטענה כי הדו"ח מספטמבר 2025 של ועדת מועצת האו"ם לזכויות אדם מהווה פסק דין מחייב בעניין רצח עם נגד ישראל היא שקרית בכל ממד משפטי. היא מזהה באופן שגוי את המוסד, מעוותת את אופי ממצאיה של הוועדה, ממציאה התחייבויות אכיפה שאין להן כל בסיס בדיני האמנות, ומערבבת במכוון בין פעילות פוליטית להכרעה שיפוטיות. הנזק שמיתוס זה גורם הוא קונקרטי: הוא משמש להצדקת אמברגו נשק, חרמות כלכליים ובידוד דיפלומטי של בעלת ברית דמוקרטית תחת אמתלה כוזבת של כפייה משפטית, בשעה שבפועל אף גוף שיפוטי מוסמך לא הוציא פסק דין כזה. ההבחנה בין דו"ח פוליטי של האו"ם לבין פסק דין ממשי של בית משפט אינה עניין טכני — היא ההבדל היסודי בין שלטון החוק לבין שלטון התעמולה.