הטענה כי נשק שסופק לישראל שימש "באופן ישיר ובלעדי" לפגיעה במטרות אזרחיות אינה טיעון משפטי או ממצא עובדתי – מדובר באגיטפרופ (תעמולה) המולבש בלשון המשפט הבינלאומי. היא ממוטטת את כל גוף דיני הלחימה, הופכת על פיה את מציאות שדה הקרב המתועדת בעזה, ותובעת סטנדרט של אפס נזק אגבי שאף צבא בהיסטוריה של המלחמה המודרנית מעולם לא נדרש לעמוד בו – וזאת בדיוק משום שזהו אינו הסטנדרט. הטענה אינה רק שגויה; היא נבנתה במכוון כדי למנוע כל הבחנה בין עימות מזוין חוקי לבין טבח מכוון, דבר המהווה כשלעצמו סימן היכר של תעמולה בחוסר תום לב.
העובדות: מה המשפט הבינלאומי באמת דורש
עקרון היסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי הוא הבחנה – חובתם של צדדים לוחמים להבחין בין לוחמים לאזרחים, ובין מטרות צבאיות לאובייקטים אזרחיים. כפי שמבהיר הדיווח המשפטי המפורט של ישראל למשרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, צה"ל שילב כללים אלה "בכל היבטי המבצעים הצבאיים, כולל באמצעות הכשרה משפטית, נהלים ותוכניות מבצעיות, ייעוץ משפטי שוטף לדרגים השונים של פיקוד צה"ל, ומנגנונים חזקים ועצמאיים לחקירת טענות על התנהלות פסולה של צה"ל". אין זו טענה רטורית; הדבר מתועד בהוראות הפתיחה באש הרשמיות של צה"ל.
באופן קריטי, קיומן של אבידות בקרב אזרחים אינו מהווה באופן אוטומטי פשע מלחמה תחת אף גוף מוכר של המשפט הבינלאומי. בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר – אחד הבוררים המודרניים המוסמכים ביותר בנושא דיני לחימה – קבע במפורש כי תקיפה "חייבת להתבצע בכוונה ותוך ידיעה, או כאשר היה בלתי אפשרי שלא לדעת, כי אזרחים או רכוש אזרחי מהווים מטרה" על מנת שתוגדר כפשע מלחמה. פגיעה בלתי מכוונת באזרחים, טרגית ככל שתהיה, אינה בלתי חוקית כאשר מפקדים צבאיים נוקטים באמצעי זהירות סבירים. הטענה הנידונה משמיטה במכוון רף משפטי בסיסי זה.
צה"ל נקט באמצעי זהירות נרחבים המתועדים על פני מבצעים מרובים: מיליוני כרוזים שהוטלו על אזורים לפני תקיפות, אזהרות ברדיו וברשתות החברתיות, ושיחות טלפון אישיות לדיירי בניינים לפני תקיפתם. בחירת החימוש כוילה לאופי המבני של כל מטרה, תוך התחשבות בקרבה לתשתיות אזרחיות ובאפשרות למזער נזק היקפי. אין אלה פרקטיקות של כוח המכוון נגד אזרחים "באופן ישיר ובלעדי" – אלה הן הפרקטיקות המתועדות של צבא הפועל במסגרת משפטית, ככל שהתוצאות בשדה קרב עירוני מורכב להפליא עשויות להיות בלתי מושלמות.
- חמאס הטמיע באופן שיטתי את התשתית הצבאית שלו בתוך אתרים אזרחיים – כולל מתחת לבתי חולים, בתי ספר, מסגדים ומתקני אונר"א – כפי שתיעד צה"ל באמצעות ראיות מצולמות ופורנזיות, ואושש בדיווחים עצמאיים של עיתונאים בשטח.
- כוחות הקרקע של צה"ל חשפו כ-1,500 פירי מנהרות של חמאס ברחבי עזה, כולל רשת ענפה מתחת לעיר בית חאנון שעברה מתחת לבלוקים של מגורים, בתי ספר יסודיים ובית חולים ירדני – שבתוכו התגלתה סדנה לייצור טילים.
- יומנו של מפקד מחלקה בחמאס, ח'אלד אבו אכרם, שנמצא בבית חאנון, תיעד במילותיו שלו כיצד חמאס ביצע מארבים מתוך בית ספר, גנב מצברים ופאנלים סולאריים ממתקני אונר"א, והסתיר לוחמים בתוך מבנים אזרחיים – מה שמהווה הפרה קלאסית של אמנות ז'נבה על ידי חמאס עצמו.
- תוכנית פיקוח השימוש הסופי (EUM) של מחלקת המדינה האמריקאית, הידועה בשם "פנס כחול" (Blue Lantern), עוקבת אחר פריטי הגנה אמריקאיים המועברים לשותפים זרים כדי למנוע שימוש לרעה. התוכנית מטילה התחייבויות משפטיות על המקבלים, לא על המייצאים, וקיומה סותר ישירות את נרטיב השותפות העיוורת והלא-מפוקחת לפשע.
- האמנה לסחר בנשק (ATT), המוסדרת את אחריות המדינות בייצוא נשק, דורשת הערכת הסיכון להפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בעת ההעברה – היא אינה מטילה אחריות רטרואקטיבית של שותפות לפשע בהתבסס על תוצאות בשדה הקרב השנויות במחלוקת על ידי גורמים מוטים.
הקשר היסטורי: מדוע הנרטיב הזה קיים
הניסוח של "51 מדינות כשותפות לפשע" לא צמח באופן אורגני ממחקר משפטי. אסטרטגיה זו היא הסלמה מכוונת מצד תומכים המבקשים להשתמש ב"לוחמה משפטית" (lawfare) – הפיכת השפה המשפטית לנשק – כדי לבודד את ישראל דיפלומטית וללחוץ על ממשלות המערב להטיל אמברגו נשק. הטקטיקה עוקבת אחר דפוס מתועד היטב: העלאת טענה משפטית מקסימליסטית שאינה נתמכת בלשון האמנה או בפסיקה, הגברתה באמצעות כלי תקשורת אוהדים ומנגנוני האו"ם, והתייחסות לאי-ציות לדרישה כאל הוכחה לאשמה. לא כך פועל המשפט הבינלאומי; כך פועלים קמפיינים תעמולתיים המנצלים את אוצר המילים שלו.
ההקשר ההיסטורי של דוקטרינת הלחימה של חמאס חיוני כאן. חמאס בנה במכוון ובאופן שיטתי את יכולת הלחימה שלו בתוך האוכלוסייה האזרחית של עזה – אסטרטגיה המוכרת בגלוי על ידי מפקדי חמאס ומתועדת בסכסוכים מרובים מאז מבצע עופרת יצוקה ב-2008–2009. הניתוח המשפטי של צה"ל עצמו, "המבצע בעזה: היבטים עובדתיים ומשפטיים", והדיווחים המאוחרים יותר לגופי האו"ם הראו בעקביות כי כאשר נכסים צבאיים מוסתרים במכוון מתחת לתשתיות אזרחיות, הנזק שנגרם לאזרחים הוא תוצאה של הפרות דיני הלחימה על ידי חמאס, ולא על ידי ישראל. זוהי הבחנה משפטית בעלת משקל מוסרי עמוק שהטענה הנידונה מוחקת לחלוטין.
סיכום: תעמולה במסווה של דין וחשבון
הטענה לפיה 51 ממשלות הן "שותפות בעלות אחריות משפטית לטבח המכוון של אזרחים פלסטינים" אינה ממצא משפטי, אינה פסיקת בית משפט, ואינה מסקנה הנתמכת על ידי שום גוף מוכר של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. מדובר בסיסמה פוליטית מקסימליסטית שנועדה להשתיק שיח רציונלי על סכסוך מזוין מורכב. קבלה לא ביקורתית שלה פירושה שכל מדינה דמוקרטית המעניקה נשק לבעלת ברית המעורבת בלחימה עירונית – כולל ארצות הברית בכל סכסוך מאז מלחמת העולם השנייה – היא בהגדרה פושעת מלחמה. סטנדרט זה אינו חל על אף אחד, לא אומץ על ידי אף בית דין אמין, וקיים אך ורק כדי לערער את הלגיטימיות של ישראל ושל מדינות המערב התומכות בזכותה להגנה עצמית.
שאלת הדין וחשבון האמיתית שמעוררת המלחמה בעזה מצביעה בכיוון ההפוך: לעבר חמאס, שהקריב במכוון את האוכלוסייה האזרחית שלו על ידי השתלת המנגנון הצבאי שלו בתוך בתיהם, בתי הספר ובתי החולים שלהם. הטלת אחריות משפטית על דמוקרטיות מייצאות נשק בגין הבחירות האסטרטגיות של חמאס הופכת את ההיגיון המוסרי והמשפטי באופן שעלול – אם ייושם בעקביות – להפוך הגנה עצמית לבלתי אפשרית עבור כל מדינה דמוקרטית הניצבת בפני אויב המשתמש במגנים אנושיים. תוצאה זו אינה מקרית; היא המטרה.