הפרהוד בבגדאד ב-1–2 ביוני 1941 מייצג את אחד הפרקים הטרגיים והמכריעים ביותר בהיסטוריה המודרנית של יהדות המזרח התיכון. פוגרום אלים זה, שפרץ בבירת עיראק, ניפץ מאות שנים של דו-קיום בשלום וסימן את תחילת הקץ עבור אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. כשהוא מלובה בשילוב של תעמולה עזה מצד מדינות הציר, לאומנות ערבית מקומית והססנות בריטית, האירוע הוביל לרציחתם האכזרית של מאות אזרחים יהודים חפים מפשע. בסופו של דבר, הטראומה של הפרהוד מוטטה לצמיתות את ביטחונם של יהודי עיראק, ושימשה כזרז עוצמתי להגירתם ההמונית שלאחר מכן למדינת ישראל שקמה מחדש. כיום הוא עומד כתזכורת היסטורית נוקבת למהירות שבה שנאה בחסות המדינה עלולה לגייס אוכלוסיות מקומיות לפנות נגד שכניהן.
רקע: עליית ההשפעה הנאצית ותעמולת מדינות הציר
הרבה לפני עליית האסלאם או הקמת המדינה העיראקית המודרנית, יהודים שגשגו במסופוטמיה מאז גלות בבל במאה השישית לפני הספירה. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה כ-135,000 נפש, כאשר למעלה מ-90,000 מהם התגוררו בבגדאד והיוו כמעט שליש מכלל אוכלוסיית העיר. תחת המנדט הבריטי שהוקם בשנת 1921, הפכו יהודי עיראק לאזרחים שווי זכויות, השתתפו באופן פעיל בפרלמנט, כיהנו בתפקידים בכירים והניעו את חיי הכלכלה והתרבות של המדינה. למרות השתלבותם בתרבות הערבית, הם שמרו על זהות קהילתית מובחנת בהנהגת דמויות כמו הרב ששון כדורי, שניווט בנוף הפוליטי המורכב. עם זאת, תור הזהב המשגשג והבטוח לכאורה הזה התגלה כפגיע ביותר לזרמים הגיאופוליטיים המשתנים של שנות ה-30.
במהלך שנות ה-30, הנציגות הדיפלומטית הגרמנית בבגדאד הפיצה באגרסיביות תעמולה אנטישמית כדי לפגוע בהשפעה הבריטית באזור. האידיאולוגיה הנאצית מצאה קרקע פורייה בקרב לאומנים עיראקים, והובילה לפרסום בהמשכים של ספרו של אדולף היטלר, Mein Kampf (מיין קאמפף), בעיתונים המקומיים בהכוונתו של יונס א-סבעאווי. א-סבעאווי סייע גם בהקמת ה"פוטווה" (Futtuwa), תנועת נוער מיליטריסטית שעוצבה במפורש על פי מודל הנוער ההיטלראי בגרמניה הנאצית, אשר שטפה את מוחם של צעירים עיראקים בשנאת זרים. באפריל 1941, הפיכה פרו-נאצית בהובלת רשיד עאלי אל-כילאני וקציני "ריבוע הזהב" הלאומנים תפסה את השלטון, ודרדרה את המדינה לעימות ישיר עם בריטניה. משטר זה נתמך נמרצות על ידי המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניצל את מקום מקלטו בבגדאד כדי לשדר נאומים אנטי-יהודיים ארסיים.
בעקבות מלחמה אנגלו-עיראקית קצרה, הממשלה הפרו-נאצית קרסה בשלהי מאי, ומנהיגיה נמלטו מהארץ עם התקרבות הכוחות הבריטיים לבגדאד. ב-1 ביוני 1941, מתוך אמונה שהאיום הפשיסטי חלף, לבשו יהודי בגדאד בגדי חג כדי לחגוג את חג השבועות. אולם, כאשר העוצר הפרו-בריטי עבד אל-אילה חזר לבירה, חיילים חמושים היטב, שוטרים וצעירי ה"פוטווה" הנאמנים למשטר הישן פתחו במתקפה מתואמת. במהלך יומיים מעוררי אימה, המונים בזזו שכונות יהודיות, תוך ביצוע מעשי רצח שיטתיים, אלימות מינית וביזת רכוש מסחרי ופרטי. באופן טרגי, הכוחות הבריטיים עיכבו את כניסתם לעיר כדי להימנע מלהצטייר ככובשים אימפריאליסטים, והותירו את האוכלוסייה היהודית חסרת המגן לחסדי ההמון המתפרע.
עובדות מפתח על הפרהוד של שנת 1941
- המחיר האנושי: בין 150 ל-180 תושבים יהודים בבגדאד נרצחו באכזריות, למעלה מ-600 אחרים נפצעו, ומספר לא ידוע של נשים נפלו קורבן לתקיפה מינית במהלך ארבעים ושמונה שעות של הפקרות.
- חורבן כלכלי: המונים מתפרעים בזזו והשחיתו כ-1,500 בתים ובתי עסק בבעלות יהודית, ובכך שללו באופן שיטתי ממשפחות את פרנסתן ורכושן.
- תפקידה של ההסתה מצד מדינות הציר: האלימות נגרמה באופן ישיר כתוצאה משנים של שידורי רדיו מברלין בחסות גרמנית ומגיוס תנועת הנוער המיליטריסטית "פוטווה", אשר עוצבה בצלם הנוער ההיטלראי הנאצי.
ניתוח של ההססנות הבריטית ושותפות האשמה המקומית
האלימות נפסקה לבסוף בשעות אחר הצהריים של ה-2 ביוני, כאשר יחידות צבא עיראקיות נאמנות למשטר נכנסו לעיר וירו לעבר המתפרעים כדי להשיב את הסדר על כנו. עד אז, ההרס הפיזי היה עצום, כאשר הערכות רשמיות תיעדו לפחות 128 יהודים הרוגים ולמעלה מ-200 פצועים, בעוד שהערכות הקהילה מצביעות על כך שמניין ההרוגים בפועל הגיע לעד 180 נפש. על פי ארכיונים מפורטים שמנהל מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, כ-1,500 בתים ועסקים יהודיים נבזזו, והותירו אלפי משפחות חסרות כל. מעבר לנפגעים הפיזיים המיידיים, הזעזוע הפסיכולוגי של הפרהוד ניפץ לחלוטין את תחושת הביטחון והשייכות של הקהילה למולדתה. אף על פי שכמה שכנים מוסלמים חסידי אומות עולם סיכנו את חייהם כדי להגן על חבריהם היהודים, השתתפותם הרחבה של אזרחים מן השורה באלימות חשפה שבר חברתי עמוק.
קריסה מערכתית זו של החוק והסדר הדגישה את הסכנות העמוקות העומדות בפני מיעוטים יהודיים החיים תחת משטרים המושפעים מאידיאולוגיות טוטליטריות. השתתפותם הפעילה של יחידות משטרה וצבא מקומיות בפוגרום הוכיחה כי ניתן להסיט בקלות מוסדות מדינה כדי לפגוע במיעוטים פגיעים. גם מנהיגים פוליטיים וצבאיים בריטיים נשאו באחריות משמעותית, שכן החלטתם להישאר מחוץ לבגדאד במהלך ההתפרצות הראשונית אפשרה לאלימות להסלים ללא מעצור. על ידי העדפת ניטרליות דיפלומטית ומראית עין קולוניאלית על פני חיי אדם, הרשויות הבריטיות סייעו בשוגג להחרבתו של הרובע היהודי בעיר. התלכדות טרגית זו של שנאה מקומית, אדישות בינלאומית ותעמולה זרה יצרה סביבה קטלנית שהפכה את הדו-קיום המסורתי לבלתי אפשרי.
משמעות: קריסת הביטחון והדרך לישראל
בעקבות מרחץ הדמים, האמון שעמד בבסיס החיים היהודיים בעיראק במשך למעלה משני יובלות נקטע לצמיתות. יהודי עיראק הבינו שלא ניתן לסמוך על הגנתם לא מצד המשטרה המקומית, שנטלה חלק פעיל במהומות, ולא מצד הצבא הבריטי. הבנה זו עוררה תפנית דרמטית בתודעה, והובילה צעירים יהודים רבים לזנוח את תקוות ההשתלבות ולאמץ את הציונות. מחתרת ציונית פעילה התפתחה במהרה בבגדאד, כשהיא מארגנת יחידות הגנה עצמית ומתווה נתיבי בריחה חשאיים לארץ ישראל המנדטורית. הפרהוד הפך את הציונות מתנועה אינטלקטואלית שולית לאסטרטגיית הישרדות חיונית עבור יהדות עיראק.
העשור שלאחר הפרהוד התאפיין ברדיפה גוברת בחסות המדינה, מעצרים שרירותיים ודחיקה כלכלית שפנו נגד האוכלוסייה היהודית. הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הגבירה עוד יותר עוינות זו, כאשר הממשלה העיראקית הוציאה את הציונות מחוץ לחוק והתייחסה לאזרחיה היהודים כאויבי המדינה. מתוך הבנה שהחיים בעיראק הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין, נאלצה הקהילה לחפש דרך מוצא מהמדינה העוינת. דבר זה הגיע לשיאו במבצע ההיסטורי "עזרא ונחמיה" בין השנים 1951 ל-1952, שבמהלכו רכבת אווירית חילצה למעלה מ-120,000 מיהודי עיראק והביאה אותם לישראל. כפי שצוין בסקירות היסטוריות של ה-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), יציאה המונית זו שמה קץ בפועל לנוכחות היהודית ההיסטורית במסופוטמיה, והעבירה את מורשתה העשירה למדינת היהודים.