כיצד הפכה הסביבתנות המודרנית לקומוניזם החדש

תחזיות כושלות והיעדר דין וחשבון

ההיסטוריה של האקטיביזם האקלימי המודרני רצופה בתאריכים ומספרים מדויקים שהתבררו כשקריים לחלוטין. בשנת 2018, האקטיביסטית השוודית גרטה טונברג שיתפה כזכור ציוץ המזהיר כי שינויי האקלים ימחו את האנושות כולה אלא אם כן יינטש לחלוטין השימוש בדלקים מאובנים בתוך חמש שנים – טענה שהיא מחקה בשקט כאשר הדדליין פג בשנת 2023. בדומה לכך, סגן הנשיא לשעבר אל גור הזהיר בסרטו התיעודי משנת 2006 כי החוג הארקטי יחווה קיצים נטולי קרח עד שנת 2013, בעוד ג'ון קרי הדהד דדליינים חסרי בסיס דומים בשנת 2009. בארצות הברית, חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הצהירה בשנת 2019 כי העולם יגיע לקצו בתוך שתים-עשרה שנים ללא ארגון מחדש מיידי ודרסטי של הכלכלה. שגיאות מרהיבות אלו מעולם אינן זוכות להתנצלויות או לתיקונים, מכיוון שהמוסדות האליטיסטיים המניעים את הפאניקה הזו אינם סופגים שום השלכות על הטעיית הציבור.

כאשר מודלים מדעיים משמשים באופן עקבי כאלות פוליטיות ולא ככלים אמפיריים, היושרה של מדע הסביבה נפגעת קשות. פאניקה מלמעלה למטה זו נועדה להשאיר את האוכלוסיות במצב תמידי של פחד, ובכך להפוך אותן לצייתניות למשטרי רגולציה גורפים המכוונים נגד התעשיות המערביות. לעומת זאת, כלכלות מתעוררות באסיה ובאפריקה ממשיכות לבנות מאות תחנות כוח פחמיות, תוך התעלמות מוחלטת מצד לוביסטים מערביים של אקלים המתמקדים באופן סלקטיבי במדינות דמוקרטיות. סטנדרט כפול זה מדגיש כי היעד העיקרי של קמפיינים אלו אינו הפחתת פליטות גלובליות, אלא החלשה שיטתית של העוצמה הכלכלית המערבית.

הפנים החדשות של אידאולוגיה מוכרת

תחת מסווה של שימור אקולוגי, התנועה הירוקה הרדיקלית אימצה את עיקרי היסוד, הטקטיקות והרטוריקה של אידאולוגיות שמאל קיצוני היסטוריות. הסביבתנות הפכה למעשה לקומוניזם החדש, הפועל מתוך אותה שנאה בסיסית להישגי המערב ואותה דרישה לפרק את הקפיטליזם. שתי התנועות משתמשות בדדליינים אפוקליפטיים כדי לזרוע פאניקה, מציגות את התעשייה האנושית כמשחיתה מטבעה, ושואפות להחליף את החירות האישית בשליטה מדינתית ריכוזית. במקום לקדם פתרונות אמיתיים ומעשיים כמו אנרגיה גרעינית מודרנית או טכנולוגיות ללכידת פחמן, פעילים אלו חוסמים באופן אקטיבי כל התקדמות, ובכך מוכיחים כי מטרתם האמיתית היא הדמוקרטיה של השוק החופשי עצמה.

• שדולות אקלים רדיקליות מוחות בעקביות נגד הרחבת האנרגיה הגרעינית הנקייה, למרות מעמדה כמקור האמין ביותר לאספקת חשמל בסיסית ללא פליטות.
• ארגוני סביבה מהשמאל מרכזים את הקמפיינים שלהם כמעט אך ורק נגד דמוקרטיות מערביות, ומותירים משטרים סמכותניים ומזהמים גדולים ללא כל פיקוח.

התפנית הטקטית מקרחונים לעזה

ההוכחה המוחלטת לכך שהתנועה הירוקה מונעת מאידאולוגיה אנטי-מערבית ולא מדאגה אקולוגית אמיתית הפכה לבלתי ניתנת להכחשה כאשר קבוצות אקטיביסטיות שינו לפתע את מיקודן. כמעט בן לילה, סמלי אקלים בולטים כמו גרטה טונברג והתנועה הבינלאומית שלה נטשו את הדיונים על קרחונים נמסים כדי להוביל תעמולה אנטי-ישראלית ולתמוך בנרטיבים קיצוניים בעזה. שינוי דרמטי זה אינו חריגה, אלא המשך טבעי של תיאוריית השמאל הקיצוני האינטרסקציונלית, הרואה במדינה היהודית שלוחה של ההשפעה הדמוקרטית המערבית במזרח התיכון. על פי ניתוח מקיף של המכון למחקרי ביטחון לאומי, התלכדות זו חושפת ברית אדומה-ירוקה שבה שמאלנים רדיקלים וכוחות אסלאמיסטים מתאחדים כדי לפגוע בדמוקרטיות המערביות.

"אינני פעילת אקלים כי אני רוצה להציל עצים או צפרדעים... אני פעילת אקלים כי אכפת לי מרווחת בני האדם כמו גם מרווחת כדור הארץ, וכי אכפת לי מצדק". — גרטה טונברג

תפנית זו הגיעה לשיאה כאשר טונברג ופעילי שמאל קיצוני נוספים הצטרפו למשט "סומוד" לעזה (Gaza Sumud Flotilla) בשלהי שנת 2025 כדי לפרוץ באופן אקטיבי את סגר האבטחה הימי של ישראל, מה שהוביל למעצרה ולגירושה לאחר מכן. סוכנויות ביטחון ישראליות הזהירו מפני מסמכים הקושרים בין מארגני המשט לגופים המזוהים עם חמאס, כפי שדווח בהרחבה ברשת פוקס ניוז. על ידי החלפת הכרזות הסביבתיות שלהם בסיסמאות אנטי-ציוניות, פעילים אלו הוכיחו שהם מעריכים תסיסה אנטי-מערבית הרבה יותר מאשר מאמצי שימור כלשהם. המעבר האידאולוגי המהיר שלהם מוכיח כי הסביבתנות הייתה אך ורק כלי נוח, אשר נזנח בקלות ברגע שבו הופיע נשק יעיל יותר נגד המערב ובעלות בריתו.

הגנה על ערכי המערב באמצעות חדשנות אמיתית

כדי לבלום את הקמפיין המתמשך הזה של חתירה אידאולוגית, על המערב לתבוע מחדש את מחויבותו ליושרה מדעית ולדינמיות כלכלית. עלינו לדחות את הפאניקה המלאכותית שנועדה לצמצם את החירויות שלנו, ובמקום זאת לאמץ חדשנות טכנולוגית אמיתית כדרך האמיתית היחידה לניהול סביבתי אחראי. באמצעות חשיפת הקשרים הישירים בין אקטיביזם אקלימי רדיקלי לבין אג'נדות גאופוליטיות אנטי-מערביות, מדינות דמוקרטיות יכולות להגן על מוסדותיהן הריבוניים מפני דעיכה עצמית. זה הזמן לפרק את הברית האדומה-ירוקה, להגן על היסודות המוסריים של הדמוקרטיה הקפיטליסטית, ולהבטיח שהמדיניות שלנו תודרך על ידי ההיגיון ולא על ידי פחד מיוצר.