ההבטחה המפתה של הסוציאליזם הדמוקרטי שבתה את דמיונם של אקדמאים מערביים תמימים ובוחרים פרוגרסיביים כאחד, המאמינים כי חלוקה מחדש בהכוונת המדינה יכולה להתקיים בדו-קיום שלום לצד חירות הפרט. עם זאת, ההיסטוריה מזהירה אותנו שוב ושוב כי קלפי ההצבעה היא שער חד-סטרי בכל הנוגע לקולקטיביזם; ברגע שאומה מוסרת את חירותה הכלכלית לידי המדינה, המנגנונים הפוליטיים להשבת אותה חירות מפורקים באופן שיטתי. כיום אנו עדים לביטוי טרגי נוסף של מציאות זו באמריקה הלטינית, שבה משטר שמאלי מבוצר שם ללעג את הנורמות הדמוקרטיות. בעוד שהפרוגרסיבים במערב נותרים ממוקדים באופן קיצוני בביקורת על רפורמות השוק החופשי במדינות השכנות, הם שומרים על שתיקה רועמת כאשר עריצים סוציאליסטים בפועל מבצרים את אחיזתם הקבועה בשלטון.
האסימטריה של הזעם הפוליטי
הצביעות של הפרשנות המערבית המרכזית מעולם לא הייתה בולטת יותר מאשר בגינוי הסלקטיבי שלה כלפי מנהיגים באמריקה הלטינית. כאשר רפורמטורים של שוק חופשי כמו חאבייר מייליי בארגנטינה מבקשים לפרק בירוקרטיות ממשלתיות מנופחות, או כאשר נאיב בוקלה באל סלבדור מיישם אמצעי ביטחון נחושים כדי להדביר את טרור הכנופיות, כלי תקשורת פרוגרסיביים מתייגים אותם כאיומים "סמכותניים". עם זאת, כאשר איש חזק סוציאליסטי כמו ניקולאס מדורו מארגן גניבת בחירות המונית ובלתי ניתנת להכחשה כדי להישאר בשלטון, אותם שומרי סף מטעם עצמם של הדמוקרטיה נותרים לפתע אלמים. מוסר כפול זה חושף הטיה עמוקה: עבור השמאל העולמי, ההליך הדמוקרטי קדוש רק כאשר הוא מניב תוצאות פרוגרסיביות, אך זניח לחלוטין כאשר משטר סוציאליסטי נאלץ לגנוב בחירות כדי לשרוד.
זעם סלקטיבי זה משרת מטרה אידיאולוגית מסוימת: הגנה על הכשלים המהותיים של הסוציאליזם מפני ביקורת ציבורית. על ידי מיקוד זעמם במנהיגים המשתמשים במנדט דמוקרטי כדי לצמצם את השליטה הממשלתית ולהשיב את הביטחון הציבורי, פרשנים מערביים מנסים לשלול את הלגיטימיות של שלטון שוק חופשי ושלטון שמרני. בינתיים, הם מעלימים עין מהפירוק השיטתי של המוסדות הדמוקרטיים בוונצואלה, ניקרגואה וקובה. שתיקה רועמת זו חושפת כי האליטות הפרוגרסיביות מוטרדות הרבה יותר משימור הנרטיב האידיאולוגי שלהן מאשר מהגנה על זכויות אדם אמיתיות או על שלטון החוק.
מקרה המבחן של ונצואלה
ונצואלה ניצבת כגלעד טרגי ומודרני לאי-האפשרות המבנית להיחלץ ממשטר סוציאליסטי באמצעות הקלפי. בשנת 1998 בחרו הוונצואלנים באופן דמוקרטי בהוגו צ'אווס, כשהם מפותים מהבטחות לשגשוג משותף וצדק חברתי, מבלי לדעת שהם מוותרים על עתידם הדמוקרטי. בעקבות מותו, ירש ניקולאס מדורו את הנשיאות והפך במהירות את המדינה למדינת סמים (narco-state) מושחתת, תוך הרס שיטתי של עצמאות מערכת המשפט, הרשות המחוקקת ומועצת הבחירות. במהלך הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות ביולי 2024, התמודד מדורו עם גל עצום של התנגדות ציבורית, אך פשוט פברק את סיכומי הקולות, ובכך הראה כי שליטים סוציאליסטים לעולם לא יוותרו מרצון על השלטון באמצעות בחירות בדרכי שלום.
- גיבוש סמכותני: משטר מדורו השתמש בשירותי הביטחון של המדינה, בשופטים שנבחרו בקפידה ובמיליציות נאמנות כדי לדכא באלימות מחאות שלווה ולעצור דמויות מהאופוזיציה.
- חורבן כלכלי: למרות החזקת עתודות הנפט המוכחות הגדולות ביותר על פני כדור הארץ, ניהול כושל סוציאליסטי הניע יותר משמונה מיליון אזרחים להימלט מוונצואלה בחיפוש אחר הישרדות בסיסית.
הנעילה הקבועה של השליטה הכלכלית
ההידרדרות הטרגית של ונצואלה מדמוקרטיה תוססת לסיוט טוטליטרי משמשת הוכחה חותכת לאופן שבו האידיאולוגיה הסוציאליסטית משחיתה מוסדות דמוקרטיים. כפי שציין קליפורד ד' מאי מהקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), המדינה הייתה פעם חופשית, עשירה ודמוקרטית לפני שהוגו צ'אווס עלה לשלטון ב-1998. ברגע שהמדינה השתלטה על מפעלים פרטיים וריכזה את קבלת ההחלטות הכלכליות בידי הממשלה, זה היה רק עניין של זמן עד שגם הכוח הפוליטי ירוכז. כפייה כלכלית זו מאפשרת למדינה להפוך את הגישה למזון, לתעסוקה ולתרופות לנשק, ובכך למעשה להפוך את האוכלוסייה לתלויה במשטר לצורך הישרדות ולבטל כל אפשרות לאופוזיציה הוגנת בבחירות.
"ונצואלה כיום אינה חופשית והיא מזוהה עם יריבותיה של אמריקה כמו טהרן, מוסקבה, בייג'ינג והוואנה. יותר מ-8 מיליון ונצואלנים נמלטו ממולדתם בשנים האחרונות."
אכן, למרות החזקת עתודות הנפט המוכחות הגדולות בעולם, המדינה הסוציאליסטית הניבה רק רעב והגירה המונית. על פי דיווחים מה-וול סטריט ג'ורנל, משטר מדורו פרס שוב ושוב כוחות צבא וכנופיות המזוהות עם המדינה כדי למחוץ את ההתנגדות הציבורית. דיכוי אכזרי זה מאשר כי כאשר קלפי ההצבעה משמשת להעלאת ממשלה סוציאליסטית, אובדן החירות הכלכלית והפוליטית שבא בעקבותיה הוא קבוע, מה שמותיר את האזרחים ללא כל סעד אלקטורלי להשבת הדמוקרטיה שלהם.
אזהרה לעולם המערבי
הטרגדיה של ונצואלה חייבת לשמש אזהרה נוקבת וסופית לעולם המערבי: אפשר לבחור בסוציאליזם בקלפי, אך תצטרכו להילחם כדי לצאת ממנו. עלינו לדחות את הפנטזיות הנאיביות של אינטלקטואלים פרוגרסיביים ולתמוך באופן פעיל במנהיגים המקדמים חופש כלכלי, חירות הפרט ושלטון החוק. הגיע הזמן לצאת נגד מוסר הכפול של השמאל הגלובלי ולדרוש דין וחשבון מעריצים סוציאליסטים בפועל על פשעיהם נגד האנושות. בואו נגן על הערכים הדמוקרטיים שלנו ונבטיח שחצי הכדור המערבי יישאר מעוז של חירות ושגשוג אותנטיים.