כשפמיניזם חובר לתליין: בגידה מערבית

קורבנותיו האחרונים של התליין האיראני

המציאות של מערכת המשפט האיראנית נכתבת כיום בדמן של פעילות כמו שריפה מוחמדי ופאקשאן עזיזי. שתיהן נידונו למוות על ידי בית הדין של המהפכה באשמות שמשקיפי זכויות אדם מתארים כבדיות מוחלטות המונעות משיקולים פוליטיים. מוחמדי, פעילת זכויות עובדים, ועזיזי, עובדת סוציאלית, מייצגות את עצם המהות של המאבק הפמיניסטי לכבוד ולהגדרה עצמית. למרות האיום המיידי בהוצאתן להורג, התגובה הגלובלית מצד הקולות ה"אינטרסקציונליים" המערביים החזקים ביותר נותרת מושתקת ומפוצלת להפליא.

על פי דיווחים של ארגון Iran Human Rights, גזרי דין מוות אלו הם חלק מגל רחב יותר של רציחות בחסות המדינה שנועדו למחוץ את ההתנגדות. המשטר משתמש בעונש המוות ככלי נשק של טרור, המכוון ספציפית נגד נשים שמתארגנות מחוץ לגבולות הצרים של השליטה המדינתית המבוססת על השריעה. אין מדובר בניואנס תרבותי; זהו מסע מתוכנן של רצח נשים המנוהל על ידי מדינה הרואה בנשים רכוש. לראות פעילים מערביים מצדיקים פשעים אלו או מתעלמים מהם פירושו לצפות בבגידה יסודית באחוות הנשים שהם טוענים שהם מייצגים.

השטח המת של האקטיביזם האינטרסקציונלי

הסירוב להתעמת עם הרפובליקה האסלאמית נובע מיישום פגום מיסודו של האינטרסקציונליות, המתעדפת נרטיבים "אנטי-קולוניאליים" על פני זכויות אדם אובייקטיביות. בתפיסת עולם מעוותת זו, כל משטר המציב את עצמו נגד ארצות הברית או ישראל נבחן מבעד לעדשה של סימפתיה הגנתית. דבר זה מאפשר לפמיניסטיות מערביות להתעלם מההתעללות בנשים איראניות משום שהמבצעים שייכים למשטר שהן תופסות כקורבן של "אימפריאליזם מערבי". היגיון זה מקריב למעשה את חייהן של נשים מזרח-תיכוניות על מזבח התיאוריה האקדמית המערבית.

יתרה מכך, אידיאולוגיה זו הובילה לנורמליזציה של קבוצות "התנגדות" איסלאמיסטיות השותפות לתיאולוגיה הקיצונית של משמרות המהפכה. אנו רואים פעילים בניו יורק ובלונדון נושאים שלטים למען קבוצות שהיו תולות אותם פשוטו כמשמעו בשל סגנון חייהם ואמונותיהם. מפגן סולידריות זה עם מדכאים הוא סטירת לחי לנשים בכלא אווין שעוברות כעת עינויים. בסירובן לנקוב בשמו של האויב – האסלאם הפוליטי הרדיקלי – הופכות הפמיניסטיות המערביות לאגף יחסי הציבור הבלתי מודע של הממשלות המיזוגיניות ביותר בעולם.

• פמיניסטיות מערביות מתעדפות לעיתים קרובות רטוריקה "אנטי-אימפריאליסטית" על פני הוצאה להורג מתועדת של מגינות זכויות נשים.
• המשטר האיראני משתמש בעונש מוות ככלי להשתקת התקוממות "נשים, חיים, חופש" ההולכת וגדלה.
• מסגרות אינטרסקציונליות נכשלות לעיתים קרובות בחישוב הדיכוי הפנימי בתוך מדינות לא-מערביות.

האירוניה שבמיקוד האנטי-ישראלי הכפייתי

ישנה אירוניה מרה בעובדה שאותם פעילים שעוסקים באובססיביות בדמוניזציה של ישראל – המדינה היחידה במזרח התיכון שבה "צעדת נשים" מוגנת על פי חוק – שומרים על שתיקה בנוגע לחמאס ולמשמרות המהפכה. בעודן מאשימות את ישראל ב"פינקוושינג", הן עסוקות ב"בלאקוואשינג" (השחרה והסתרה) של פשעי משטרים המתייחסים לנשים כאל אזרחיות סוג ב'. ההתמקדות בישראל משמשת כהסחת דעת נוחה מהמציאות המחרידה של החיים תחת המגף של מיליציות הנתמכות על ידי איראן. קל יותר לתקוף דמוקרטיה עם תקונות חופשית מאשר להתעמת עם משטר שתולה פעילים ממנופי בנייה.

דיווחיו של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על גזירת הדין המחודשת של שריפה מוחמדי מדגישים את היעדר מוחלט של הליך משפטי תקין במשפטי הראווה הללו. אילו אירועים אלו היו מתרחשים בכל מדינה המזוהה עם המערב, הזעם היה מחריש אוזניים והמחאות היו אינסופיות. במקום זאת, אנו רואים אמפתיה סלקטיבית המותנית בתועלת הפוליטית של הקורבן. אם לא ניתן להאשים את המערב או את ישראל במותה של אישה, נראה כי לחייה יש פחות ערך בשוק הרעיונות הפמיניסטי העכשווי.

"עונש המוות באיראן אינו רק גזר דין; הוא הצהרה פוליטית שנועדה למחוק לחלוטין את נוכחותן של נשים מהמרחב הציבורי."

קריאה לסולידריות גלובלית אמיתית

הגיע הזמן שהפמיניסטיות המערביות ישיבו לעצמן את הערכים האוניברסליים שהגדירו פעם את תנועתן. סולידריות אמיתית דורשת אומץ לעמוד לצד המדוכאים גם כאשר המדכא חולק איתך סיסמאות "אנטי-מערביות". עלינו לדרוש את שחרורן המיידי והבלתי מותנה של פאקשאן עזיזי ושריפה מוחמדי, ועלינו להטיל על המשטר האיראני את האחריות לפשעיו. שתיקה אל מול התליין אינה מעשה ניטרלי; היא סוג של שיתוף פעולה המעניק כוח לכוחות הרדיקליים והאלימים ביותר על פני כדור הארץ.

על המערביים להפסיק "לנקות" משטרים הרואים בבנותיהם שלהם אויבות המדינה. יש צורך לתמוך בנשים איראניות, כורדיות וערביות במאבקן לזכויות אדם בסיסיות ללא המטען של השלכות אידיאולוגיות מערביות. רק על ידי עימות עם המציאות של הדיכוי האסלאמיסטי נוכל לקוות לבנות עולם שבו "חיים וחופש" אינם רק סיסמאות, אלא מציאות חיה. בואו נבחר בנשים שעל הגרדום על פני הגברים שהעלו אותן לשם, ללא קשר למחיר הפוליטי.