העסקה שלא הייתה בסמכותה של ישראל לקבוע
מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן, שנחתם אלקטרונית בלילה שבין ה-15 ל-16 ביוני, מייצג את שיאם של חודשי דיפלומטיה בערוצים אחוריים שגובשו בעיקר על ידי סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, השליח המיוחד סטיב ויטקוף והיועץ הבכיר ג'ארד קושנר. ה-Financial Times דיווח ב-15 ביוני כי המסגרת התגבשה באמצעות מגעים עקיפים נרחבים, כאשר ראש ממשלת פקיסטן, שהבאז שריף, הודיע ב-12 ביוני כי הושג נוסח "סופי ומוסכם". הנשיא טראמפ הכריז ברשת Truth Social כי אמריקה "סיימה את המלחמה עם איראן", כשהוא מציג את פתיחתו מחדש של מצר הורמוז כהישג הדגל של העסקה.
סגן הנשיא ואנס הופיע ברשת פוקס ניוז כדי לטעון כי "יעדי המפתח של הממשל הושגו", כשהוא משיב לשאלות נוקבות לגבי האפשרות שכספי משלמי המסים האמריקאים יזרמו לטהראן. הבית הלבן מיסגר את פתיחתו מחדש של מצר הורמוז כניצחון אסטרטגי עבור שוקי האנרגיה העולמיים, ואכן, הבורסות רשמו עליות עם פרסום ההודעה. אך מתחת ללשון הניצחון, האותיות הקטנות מספרות סיפור זהיר בהרבה. כפי שדיווחה רשת Newsmax, פרטים מרכזיים בהסדר מצר הורמוז נותרו "במצב של נזילות", וה-New York Times פרסם ניתוח מפוכח תחת הכותרת "האם הסכם איראן יחזיק מעמד?", תוך ציון שכל ניסיון קודם לסיים את הסכסוך קרס ושמחויבויותיה הגרעיניות של איראן נותרו מעורפלות באופן קריטי.
הדחייה הנחרצת של ירושלים
תגובתה של ישראל הייתה מהירה, חד-משמעית ובעלת השלכות אסטרטגיות כבדות משקל. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הכריז בפומבי כי ישראל "אינה מחויבת" להסכם בין ארה"ב לאיראן, והדגיש כי "ישראל אינה כפופה לארצות הברית, ואנו מדינה עצמאית וריבונית". שר הביטחון ישראל כ"ץ חיזק עמדה זו והודיע כי צה"ל יישאר פרוס באזורי ביטחון ברחבי לבנון, סוריה ועזה "ללא מגבלת זמן". ראש הממשלה נתניהו, בדברים שאושרו על ידי ה-New York Times, הכריז כי "המאבק לא תם" והבהיר שאין לו כל כוונה להסיג את הכוחות מדרום לבנון — דרישה איראנית מרכזית במהלך המשא ומתן.
הקרע בין וושינגטון לירושלים אינו רק רטורי. הוא משקף שוני יסודי ביעדי המלחמה. כאשר נתניהו פירט את מטרותיה של ישראל ב-19 במרץ, הוא הציג שלוש דרישות ברורות: הסרת איום הגרעין האיראני, פירוק תוכנית הטילים הבליסטיים שלה לפני שניתן יהיה לקבור אותה במתקנים תת-קרקעיים מבוצרים, ויצירת תנאים לעם האיראני "להשיג את חירותו". אף אחד מיעדים אלה אינו מקבל מענה הניתן לאימות במזכר ההבנות כפי שהוא מתואר בדיווחים הזמינים. ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד, המוביל כעת את האופוזיציה, ניסח זאת בבוטות: "ההסכם המתגבש אינו משיג אף אחד מיעדי המלחמה של ישראל. המשטר שורד, תוכנית הטילים קיימת, ואיראן יכולה לשקם את תוכנית הגרעין שלה".
טהראן מציגה את ההישרדות כניצחון
אולי ההתפתחות המדאיגה ביותר ביום ה-108 לא הייתה העסקה עצמה, אלא האופן שבו בחר המשטר האיראני למסגר אותה. כפי שדיווחה רשת Fox News, מכונת התעמולה הממשלתית של איראן החלה מיד לשווק את מזכר ההבנות כ-ניצחון על ארצות הברית וישראל — נרטיב שאם יתקבע, יהדהד ברחבי המזרח התיכון כולו ויחזק את ביטחונן של המיליציות השלוחות ורשתות הג'יהאד הבוחנות את עמדתה של טהראן כדי לקבל השראה. המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן פרסמה הצהרה לפיה כל המבצעים הצבאיים במספר חזיתות, כולל לבנון, ייפסקו — ובכך מיקמה את המשטר לא כצד מובס בלחימה, אלא כעושה שלום נדיב.
מיסגור זה אינו מקרי. הוא אסטרטגי. משטר שיכול לטעון כי ספג את המתקפה האווירית המשותפת ההרסנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב וישראל — למעלה ממאה ימים של תקיפות שחיסלו מפקדים בכירים במשמרות המהפכה, מחקו רשתות הגנה אווירית ופגעו ישירות במתקני העשרת גרעין — ועדיין יצא ממנה כאשר מנגנוני המדינה שלו שלמים, מנהיגו העליון בחיים, והפסקת אש חתומה בתנאים שהוא חוגג בפומבי, הוא משטר שלא הובס בשום מובן אסטרטגי משמעותי. הכרוניקה המבצעית המפורטת של הספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library) מתעדת את ההיקף יוצא הדופן של התקיפה הישראלית הראשונית: כ-200 מטוסי קרב, למעלה מ-330 חימושים מהאוויר אל הקרקע, ותקיפות של יותר מ-100 מטרות הכוללות את נתנז, אראכ, פארצ'ין וטהראן עצמה. המערכה חיסלה את מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, את הרמטכ"ל מוחמד באקרי ודמויות צבאיות בכירות רבות נוספות. ובכל זאת איראן שורדת — מציאות שחייבת להדאיג כל מתכנן אסטרטגי בירושלים ובוושינגטון.
פער הטילים שרודף את הפסקת האש
ההיגיון הצבאי העומד מאחורי הספקנות של ישראל מבוסס על מודיעין מוצק. חקירה של רשת CNN שפורסמה ב-31 במאי חשפה כי איראן פתחה מחדש אתרי אחסון טילים תת-קרקעיים שנפגעו בעבר במהלך המערכה, כאשר להערכת אנליסטים כ-1,000 טילים נותרו מאוחסנים ברשתות מנהרות עמוקות שתקיפות ישראליות על פתחיהן לא היו צפויות להרוס. בנפרד, דיווחים קודמים תיעדו כי ארצות הברית השתמשה בכרבע ממיירטי ה-THAAD המתקדמים שלה — ושיגרה יותר מ-100 מיירטים — במהלך הסכסוך, מה שחשף פער באספקת החימושים שטרם טופל.
לא אותרו תקיפות מאושרות של חיל האוויר הישראלי על מתקני גרעין איראניים, בסיסי משמרות המהפכה, אתרי טילים או תשתיות נפט בטווח התאריכים שבין ה-13 ל-15 ביוני. ההפוגה המבצעית נראית תואמת את המאמץ הדיפלומטי האחרון לקראת מזכר ההבנות, אם כי שום פקודה רשמית של צה"ל להפסקת אש לא אושרה בפומבי. חילופי המהלומות הקינטיים האחרונים שתועדו התרחשו בסביבות ה-5 עד ה-8 ביוני, כאשר ארה"ב ואיראן החליפו מהלומות ואיראן שיגרה מתקפת טילים ישירה נגד ישראל. היעדרם של מבצעים קרביים פעילים לקראת היום ה-108 מדגיש כי היוזמה בשדה הקרב עברה לעת עתה מתא הטייס לשולחן הדיונים.
קולות שמרניים מתריעים
הספקנות חורגת בהרבה מגבולות ירושלים. אליוט אברמס, הדמות השמרנית הוותיקה בתחום מדיניות החוץ ושליח מיוחד לשעבר של ארה"ב, אמר לרשת Newsmax כי ההסכם עם איראן "מעורר דאגות רבות", והזהיר כי הוא עלול שלא לעמוד ביעדים המוצהרים של הממשל בנוגע להעשרת אורניום, הקלות בסנקציות והגבלות על פעילות השלוחות האזוריות של טהראן. האנליסט הגיאופוליטי איאן ברמר הרחיק לכת ואמר לרשת Newsmax כי טראמפ "טעה לחלוטין" לגבי איראן וכי ההסכם כפי שמוסגר מעוות את עמדת המשא ומתן האמיתית של טהראן. חבר הקונגרס וינדמן כינה זאת "עסקה נוראית", כשהוא מבטא זרם דו-מפלגתי של אי-נוחות המשתרע מדמוקרטים ניציים ועד שמרנים פרו-ישראלים.
ניתוח של אתר Breitbart של טקסט מזכר ההבנות חשף סעיף רגיש במיוחד: לפי הדיווחים, המסגרת כוללת נוסח המדבר על "הפסקת אש בלבנון" — מה שאומר, כפי שהודה בכיר בממשל, כי "הישראלים צפויים שלא לירות". זהו הסעיף שהצית את הממסד האסטרטגי בירושלים. ד"ר מאיר ג'בדנפר מאוניברסיטת רייכמן הזהיר בשיחה עם Fox News Digital כי "ישנו חשש אמיתי שהדבר עלול לכבול את ידיה של ישראל" וכי חיזבאללה עלול לנצל את הסעיף כדי להתארגן מחדש ולחזק את כוחותיו החמושים לאורך גבול ישראל. יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ציין כי לאיראן לא צריך להיות כל פתחון פה בעניינים לבנוניים — ובכל זאת נראה שמזכר ההבנות מעניק לטהראן בדיוק את המנוף הזה.
היום ה-109 וקו השבר הלא פתור
בעדו מבצע "אריה שואג" נכנס ליומו ה-109, הנוף האסטרטגי השתנה מדומיננטיות קינטית לאי-ודאות דיפלומטית. המתח הבסיסי נחשף כעת במלואו: וושינגטון שואפת להכריז על ניצחון ולהתנתק ממבצע צבאי יקר ששחק את מלאי המיירטים וזעזע את שוקי האנרגיה העולמיים. ירושלים מתעקשת כי האיומים הקיומיים המרכזיים — תוכנית גרעין הניתנת לשיקום, ארסנל טילים שורד הקבור במנהרות מבוצרות, ומשטר תיאוקרטי שלם המציג הישרדות כניצחון — נותרו ללא מענה. ההצהרה הפומבית של ישראל לפיה אינה מחויבת למזכר ההבנות אינה התרברבות. זוהי הצהרת כוונות אסטרטגית וריבונית של מדינה שיצאה למבצע זה בדיוק משום שהעריכה כי דיפלומטיה לבדה לא תספיק כדי לנטרל את האיום האיראני.
הימים הקרובים יקבעו אם מזכר הבנות זה יהפוך לנקודת מפנה אמיתית או שמא יהיה רק עוד הסכם בשורה ארוכה של הסכמים שאיראן חותמת עליהם, חוגגת אותם ומערערת עליהם בשקט. ההיסטוריה — מהסכם ה-JCPOA של 2015 ועד להפרות החוזרות ונשנות של פרוטוקולי הפיקוח של סבא"א — מציעה סיבות מעטות לאופטימיות. קבינט המלחמה של ישראל עומד בפני דילמה מייסרת: לקבל מסגרת בתיווך אמריקאי שמותירה את יעדי המלחמה העיקריים שלה ללא מענה, או להתוות מסלול צבאי עצמאי המסתכן בקרע בברית המשמעותית ביותר בתולדותיה. ביום ה-108, התותחים נדמו. השאלה המהדהדת כעת מתל אביב ועד טהראן היא האם השקט יישמר — ובאיזה מחיר.