ביום המאה ותשעה-עשר של מבצע "אריה שואג", הארכיטקטורה השברירית של הפסקת האש בין ארצות הברית לאיראן — בקושי בת אחד-עשר ימים — התפרקה מעל המים הטורקיז של מצר הורמוז. יחידות של משמרות המהפכה האסלאמית שיגרו לפחות ארבעה כטב"מי נפץ חד-כיווניים לעבר כלי שיט מסחריים שחצו את מצר הים האסטרטגי החיוני ביותר בעולם ב-25 ביוני, ופגעו בסיפון העליון של ה-Ever Lovely, אוניית מכולות בבעלות חברת בת סינגפורית של תאגיד Evergreen Marine הטאיוואני. תוך עשרים וארבע שעות, מטוסי קרב אמריקניים הגיבו בתקיפות מדויקות נגד ארבעה יעדים צבאיים איראניים באי קשם ולאורך קו החוף של הורמוז. המסר מוושינגטון היה חד-משמעי: הפסקת האש אינה מגן שמאחוריו יכולים משמרות המהפכה לנהל מלחמה חשאית נגד הסחר העולמי.
משמרות המהפכה תוקפים — והעולם משלם
ה-Ever Lovely הייתה לכודה במפרץ הפרסי במשך למעלה ממאה ימים לפני שנפגעה, סמל צף לחורבן הכלכלי שהתוקפנות האיראנית המיטה על השיט הבינלאומי מאז החל מבצע "אריה שואג" ב-28 בפברואר. הנשיא טראמפ אישר כי "נגרם נזק" אך דיווח כי אין נפגעים. האו"ם, שתיאם תוכנית פינוי לעשרות כלי שיט מסחריים תקועים, השהה מיד את פעילותו בעקבות התקיפה — תוצאה שמענישה לא את איראן, אלא את צוותי האזרחים החפים מפשע ואת שרשראות האספקה הגלובליות המוחזקים כבני ערובה בידי הפקרותה של טהרן.
המתקפה לא הייתה רק פרובוקציה טקטית. היא היוותה הצהרה אסטרטגית מצד הגורמים הקיצוניים ביותר בתוך המשטר האיראני — גורמים הרואים בהפסקת האש לא נתיב לשלום, אלא איום קיומי על הישרדותם המוסדית. עבור משמרות המהפכה, סיום של מעשי האיבה בהסדר פירושו דין וחשבון, פירוק מנשק וחוסר רלוונטיות. מטח הכטב"מים של יום חמישי היה, להערכתם של מספר אנליסטים מערביים, ניסיון נואש של אנשי הקו הנוקשה לחבל בדיפלומטיה ולגרור את ארצם חזרה למלחמה כוללת.
תשובת אמריקה: תשעים דקות מעל קשם
בסביבות השעה 16:30 שעון החוף המזרחי ב-26 ביוני, פיקוד המרכז של ארה"ב (CENTCOM) הודיע כי מטוסים אמריקניים תקפו ארבעה יעדים איראניים — במיוחד מתקני אחסון של טילים וכטב"מים ומתקני מכ"ם חופיים — לאורך מצר הורמוז ובאי קשם. המבצע הסתיים לאחר כ-תשעים דקות. הצהרתו הרשמית של פיקוד המרכז לא הותירה מקום לעמימות דיפלומטית: "התוקפנות הבלתי מוצדקת נגד שיט מסחרי מצד הכוחות האיראניים הפרה בבירור את הפסקת האש. יתרה מכך, התנהגותה המסוכנת של איראן פגעה בחופש השיט, בשעה שהסחר זורם יותר ויותר דרך פרוזדור הסחר הבינלאומי החיוני." פיקוד המרכז פרסם לאחר מכן תיעוד וידאו של התקיפות ב-27 ביוני.
הנשיא טראמפ, בפוסט ברשת Truth Social, כינה את מתקפת הכטב"מים של משמרות המהפכה "הפרה טיפשית של הסכם הפסקת האש שלנו". כאשר נשאל על ידי עיתונאים האם איראן תתמודד עם השלכות נוספות, הציע הנשיא אזהרה ישירה האופיינית לו: "אתם עוד תגלו. אני לא אוהב את העובדה שהם ירו אתמול. הם לא צריכים לעשות את זה". סגן הנשיא ג'יי די ואנס הגן בפומבי על תקיפות התגמול והזהיר את טהרן מפני הסלמה נוספת, בעודו חושף במקביל את הקמתו של ערוץ מניעת חיכוך צבאי חדש שבו נציגים של משמרות המהפכה ופיקוד המרכז יוצבו יחדיו בדוחה, קטר, כדי לנהל תקריות בזמן אמת ולמנוע הסלמה בלתי מבוקרת.
משטר הנסדק מבפנים
המידע המודיעיני המשמעותי ביותר שעלה ביום ה-119 אינו נוגע לחילופי האש הצבאיים עצמם, אלא למה שהם חושפים על מצבו של המשטר האיראני. תת-אלוף בדימוס מחיל האוויר האמריקני, בליין הולט, בשיחה בתוכנית Carl Higbie: FRONTLINE ברשת ניוזמקס (Newsmax), העריך כי איראן מתפצלת ל"לא פחות מארבעה מחנות נפרדים", שרק אחד מהם מנהל משא ומתן פעיל עם וושינגטון. הולט העלה את הסברה כי ייתכן שמתקפת הכטב"מים של משמרות המהפכה ביום חמישי על ה-Ever Lovely לא אושרה על ידי הדרגים הגבוהים ביותר בממשלה האיראנית — אינדיקציה מצמררת לכך שהפיקוד והשליטה של המשטר על הזרוע הצבאית המסוכנת ביותר שלו מתדרדרים בזמן אמת.
הולט תיאר את משמרות המהפכה כ"מין נכחד בפרפורי הגסיסה האחרונים שלו" וציין דיווחים על התקוממויות ברחובות ערי איראן במהלך חמשת הימים האחרונים. הערכה זו תואמת ניתוחים ארוכי טווח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, שתיעד כיצד הנהגת משמרות המהפכה הראתה עצמה מבחינה היסטורית כנוקשה יותר מבחינה אידיאולוגית אפילו מהמנהיג העליון עצמו, וערוץ המשמרות אינו "גוף מונוליטי" אלא כזה "הנוטה למאבקי כוח וסכסוכים פנימיים". המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתל אביב הזהיר באופן דומה כי פיצול של משמרות המהפכה עלול באופן פרדוקסלי להפוך אותם למסוכנים יותר בטווח הקצר, כאשר פלגים סוררים יוזמים פרובוקציות עצמאיות כדי לשמר את הרלוונטיות המוסדית שלהם. יום 119 עשוי להיות העדות המוחשית הראשונה בשדה הקרב להתממשותו של תרחיש זה.
פריצת הדרך בלבנון: בידוד טהרן בשתי חזיתות
בעוד מצר הורמוז תפס את הכותרות, התפתחות דיפלומטית מקבילה ב-26 ביוני הנחיתה מכה בעלת פוטנציאל מתמשך אף יותר על מעמדה האסטרטגית של איראן. מזכיר המדינה מרקו רוביו הכריז על הסכם מסגרת בין ישראל ללבנון בתיווך אמריקני, לאחר ארבעה ימים של מרתון שיחות בוושינגטון. במסגרת העסקה, ישראל הסכימה לבצע נסיגת ניסיון משני אזורים בדרום לבנון — צעד בונה אמון מבוקר שרוביו כינה "אבן דרך משמעותית" תוך שהוא מודה כי הוא מייצג רק את "ההתחלה של ההתחלה" של משא ומתן מלא.
הסעיף המשמעותי ביותר מבחינה אסטרטגית בהסכם הוא דווקא מה שהוא מנטרל ומחריג: כל זיקה בין עתידה של לבנון לבין המשא ומתן הרחב יותר על הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן. ניתוק מפורש זה מהווה תבוסה דיפלומטית ישירה עבור טהרן, שהקדישה עשורים לקשירת גורלו של חיזבאללה למנופי ההשפעה האזוריים של איראן. כפי שדיווחה רשת פוקס ניוז (Fox News), המסגרת למעשה אומרת לאיראן, לחיזבאללה ולכל שלוחת טרור אחרת: "זה לא עניינכם. אין לכם שום תפקיד בדרום לבנון." שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, תמך בהסכם, ומומחים הזהירו כי איראן תילחם בתוקפנות כדי לחבל בו — מה שהופך את הפרובוקציה של משמרות המהפכה בהורמוז למעידה עוד יותר על הייאוש של טהרן בכמה חזיתות בו-זמנית.
החזית הישראלית: כוננות דרוכה
לא דווח על גיחות התקפיות של חיל האוויר הישראלי נגד שטח איראן ב-ארבעים ושמונה השעות האחרונות, ולא אושרו שיגורי טילים בליסטיים איראניים לעבר ישראל במהלך תקופה זו. שקט מבצעי זה בציר הישיר בין ישראל לאיראן עולה בקנה אחד עם תנאי מסגרת הפסקת האש ומשקף את המציאות הנוכחית שבה היוזמה הצבאית עברה בעיקר לכוחות האמריקניים האוכפים את חופש השיט במפרץ. ארכיטקטורת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל מפני טילים — כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 3 — נותרה בכוננות מלאה, אם כי לא דווחו נתוני יירוט ספציפיים ל-25–26 ביוני.
אין לטעות ולפרש את היעדר התקיפות הישראליות הישירות כפסיביות. העמדה האסטרטגית של ישראל ביום ה-119 היא עמדה של איפוק ממושמע המכויל לרגע הדיפלומטי, ומאפשרת לכוח האש האמריקני לאכוף את הפסקת האש בעוד הדיפלומטיה הישראלית מקדמת את הערוץ הלבנוני. ההתקדמות הסימולטנית במסגרת ההסכם עם לבנון וחשיפת הכאוס הפנימי במשמרות המהפכה מייצגות קמפיין לחץ דו-צירי השוחק את ההשפעה האיראנית מבלי להצריך פעולות קינטיות ישראליות נוספות בנקודת זמן זו.
מבט אסטרטגי: סחרור המוות של משמרות המהפכה
היום ה-119 של מבצע "אריה שואג" מנסח ומגבש את הפרדוקס המרכזי של שלב הסיום בסכסוך זה. נראה כי הפלג האזרחי המנהל את המשא ומתן מטעם המשטר האיראני מעוניין בכנות בעסקה — אך משמרות המהפכה, זרוע החרב של המשטר מזה ארבעה עשורים, מנהלים מלחמה משלהם נגד תוצאה זו. מתקפת הכטב"מים בהורמוז, מבנה הפיקוד המפוצל וההתקוממויות ברחובות המדווחות בתוך איראן, כולם מצביעים על מוסד המצוי בדעיכה סופנית, המשתולל בדיוק משום שהוא חש בחוסר הרלוונטיות המתקרב שלו. ערוץ מניעת החיכוך בדוחה עליו הכריז סגן הנשיא ואנס מייצג ניסיון אמריקני פרגמטי לנהל את תקופת הביניים המסוכנת הזו — שמירת קשר פתוח עם כל פלג בטהרן שעדיין מפעיל שליטה רציונלית, תוך שמירה על כוח האש הדרוש להענשת אלו שאינם עושים זאת.
בינתיים, שוקי הנפט מוסרים פסק דין משלהם. ה-Financial Times דיווח השבוע כי מחירי הנפט הגולמי חזרו לרמות שלפני המלחמה בעקבות חוזקה של הפסקת האש הזמנית, אם כי חוסר הוודאות של המשקיעים זינק שוב לאחר התקרית בהורמוז. הכלכלה העולמית, בדומה להפסקת האש עצמה, תלויה על בלימה שברירית — בת ערובה לשאלה האם טהרן מסוגלת לשלוט בצבאה שלה לפני שצבא זה יגרור את האזור כולו בחזרה למלחמה גלויה. ביום ה-119, התשובה נותרה לא ברורה באופן מסוכן. מה שברור הוא שכל פרובוקציה של משמרות המהפכה רק מעמיקה את בידודה של איראן, מחזקת את השותפות האסטרטגית האמריקנית-ישראלית ומאיצה את התפרקותו של המשטר מבפנים בהילוך איטי.
"משמרות המהפכה הם מין נכחד בפרפורי הגסיסה האחרונים שלו." — תת-אלוף (בדימוס) בליין הולט, ניוזמקס (Newsmax), 26 ביוני 2026