היום ה-143 של מבצע "אריה שואג" הפציע עם האריתמטיקה הקודרת של מלחמת התשה. ב-20 ביולי 2026, השלימה ארצות הברית את הלילה העשירי ברציפות של תקיפות נגד מרכזי פיקוד ותשתיות ימיות של איראן, משמרות המהפכה האסלאמית טענו לפגיעות בשתי מכליות שניסו לחצות את מצר הורמוז, ושלושה אנשי שירות אמריקאים נוספים אושרו כהרוגים בזירה — שניים בבסיס בירדן, ואחד בצפון עיראק. המערכה שיזמה ישראל ב-28 בפברואר לניטרול איום הגרעין והטילים הבליסטיים האיראני, ושאליה הצטרפה ארצות הברית באופן רשמי כדי להבטיח את חופש השיט, נכנסה לשלב המאופיין פחות בפריצות דרך דרמטיות ויותר בהצטברות איטית ומענישה של לחץ על משטר שאיבד את מנהיגו העליון ביום הראשון של המלחמה, ובכל זאת מסרב להיכנע.
עשרה לילות של אש: המערכה האווירית האמריקאית מתעצמת
מקורות בפנטגון אישרו כי כוחות ארה"ב תקפו מטרות בבנדר עבאס, באי קשם ובמחוז במאני שבמחוז הורמוזגאן במהלך הלילה שבין ה-20 ל-21 ביולי, בהמשך לקצב מבצעים ללא הרף שבו מטוסים וטילי שיוט אמריקאיים הולמים במרכזי הפיקוד ובמערכות ההגנה החופית של איראן מאז קריסת מזכר ההבנות של הפסקת האש מה-17 ביוני. כלי התקשורת הממלכתיים באיראן הודו בקיומם של פיצוצים לאורך החוף הדרומי של המדינה, אם כי היכולת של טהרן לדווח במדויק על נזקי הקרב נפגעה משמעותית מאז השבועות הראשונים של העימות.
היקף המתקפה המחודשת הוא עצום. כאשר התחדשו מעשי האיבה בסביבות ה-7–8 ביולי לאחר שהנשיא טראמפ הכריז כי מזכר ההבנות של הפסקת האש "הסתיים" בתגובה לחידוש המתקפות של איראן על אוניות מסחריות, כוחות ארה"ב תקפו 80 מטרות ברחבי איראן במטח הראשוני, והמשיכו עם 90 מטרות לאורך קו החוף האיראני ב-9 ביולי לבדו, כפי שדווח ב-CNN. הקצב המבצעי לא נחלש. עשרות מטוסי תדלוק אווירי אמריקאיים הגיעו לישראל בימים האחרונים, סימן לוגיסטי לכך שוושינגטון נערכת למבצעים אוויריים ממושכים או אף מוגברים, ולא לצמצום הכוחות.
מצר הורמוז: נתיב מים תחת מצור
ההתפתחות המשמעותית ביותר ביום ה-143 אולי לא הייתה פיצוץ בודד כלשהו, אלא מספר: תשע. זהו מספר כלי השיט המסחריים שחצו את מצר הורמוז ביום שני, 20 ביולי, לפי נתוני MarineTraffic — קריסה קטסטרופלית מהתנועה היומית הרגילה של כ-60 עד 80 כלי שיט שאפיינה את תקופת הרגיעה. המערכה של משמרות המהפכה לתקיפת מה שהם מכנים מכליות "שאינן מצייתות" הפכה למעשה את נקודת החנק הקריטית ביותר של הנפט העולמי למרחב לחימה שנוי במחלוקת.
צוות של כלי שיט אחד שנפגע על ידי כוחות איראניים ב-20 ביולי נטש את הספינה ואותר בסירת הצלה על ידי רשות סוכנות פעולות הסחר הימי של בריטניה (UKMTO), אשר דיווחה כי לא אירעה דליפה סביבתית. אך הדרמה האנושית של חילוץ צוות בודד מטשטשת את המציאות האסטרטגית: איראן הופכת את הורמוז לנשק כדי להסב נזק כלכלי לכלכלה העולמית ולאותת כי מחיר המלחמה ישולם הרחק מעבר למזרח התיכון. צבא ארה"ב הצהיר כי הוא סייע למעברן של כ-900 ספינות מסחריות במצר מאז תחילת מאי, אך נתוני התנועה היומית הצונחים מצביעים על כך שמבצעי ליווי לבדם אינם יכולים להשיב את האמון המסחרי כל עוד הטילים האיראניים נגד ספינות נותרים מבצעיים.
משבר הורמוז כבר הצית הסלמה אזורית. ב-8 ביולי שיגרה איראן טילים בליסטיים וכטב"מי תקיפה לעבר בחריין וכווית, וגרמה נזק לקווי מתח בכווית, מה שהוביל את מועצת השרים של קטאר לדרוש רשמית מטהרן להפסיק את "הפרקטיקות המסוכנות" שלה. בלילה שבין ה-20 ל-21 ביולי, כווית יירטה טילים וכטב"מים עוינים נוספים, בעוד ירדן הפילה שלושה טילים ששוגרו משטח איראן. המלחמה אינה מוגבלת עוד לציר הדו-צדדי של איראן-ישראל; היא הפכה לעימות אזורי שבו מדינות המפרץ והממלכה ההאשמית הן משתתפות פעילות בהגנה מפני טילים.
המחיר בדם: האבדות האמריקאיות נערמות
דובר הפנטגון שון פארנל אישר כי כמעט 100 אנשי שירות אמריקאים נפצעו מאז חידוש מעשי האיבה ב-7 ביולי — נתון פיקח המדגיש את עוצמת פעולות התגמול האיראניות, כולל תקיפות טילים בליסטיים על כוחות אמריקאיים הפרוסים בחזית ותקיפות של שלוחיהם בעיראק ובירדן. שלושת אנשי השירות שנהרגו בסוף השבוע של ה-19–20 ביולי מעלים את סך ההרוגים האמריקאים מעל ל-13 מקרי המוות הקשורים ללחימה שאושרו במהלך השלב הראשון של המלחמה, לפני הפסקת האש שקרסה בינתיים.
העברה מכובדת (Dignified Transfer) של ארבעה חללי שירות לבסיס חיל האוויר דובר תוכננה ליום רביעי, 22 ביולי, טקס קודר שיעמיד את מחירה האנושי של המלחמה במוקד תשומת הלב הציבורית המקומית. הנשיא טראמפ הגיב בהזהרה כי "טהרן תשלם" על מקרי המוות, רטוריקה העולה בקנה אחד עם דפוס התגובות ההסלמתיות של הממשל לאבדות אמריקאיות. השאלה הפוליטית המרחפת מעל המערכה היא האם האבדות הגוברות ישחקו את התמיכה הציבורית במבצע החסר יעד סופי מוגדר בבירור, או שמא מקרי המוות יקשיחו את הנחישות האמריקאית.
המערכה של ישראל: שתיקה מבצעית ביום ה-143
נעדרת באופן בולט מהדיווחים של היום ה-143 היא כל עדות מאושרת על פעולות תקיפה של חיל האוויר הישראלי נגד מתקני גרעין איראניים, בסיסי משמרות המהפכה או אתרי טילים בליסטיים. שום נתון ספציפי על גיחות חיל האוויר, נתוני יירוט של "חץ 3" או "קלע דוד", או הערכות נזקי קרב לא עלו בחלון הזמנים של ה-19–20 ביולי. שתיקה זו משקפת כמעט בוודאות את הצנזורה הצבאית הישראלית ופרוטוקולי אבטחת המידע המבצעיים ולא חוסר פעילות. המערכה הישראלית התנהלה תחת בקרת מידע הדוקה יותר מזו של המאמץ האמריקאי לאורך כל המלחמה, והאות הציבורי האחרון מירושלים הגיע ב-30 באפריל, כאשר שר הביטחון של ישראל הזהיר כי התקיפות באיראן "עשויות להתחדש בקרוב", דבר המצביע על כך שהמערכה רחוקה מלהסתיים.
מה שידוע הוא שארכיטקטורת ההגנה הרב-שכבתית מפני טילים של ישראל — כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 3 — הייתה פעילה לאורך כל הסכסוך, וכי אנליסטים ישראלים העריכו כי למעלה מ-1,000 לוחמים איראנים נהרגו בתוך איראן במהלך שבועות הפתיחה של המערכה לבדם. חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי ב-28 בפברואר, יומה הראשון של המלחמה, נותר התקיפה הישראלית המשמעותית ביותר בכל המבצע, מכת עריפה שחיסלה את הסמכות העליונה של הרפובליקה האסלאמית, אך כפי שהאירועים הבאים הוכיחו, לא שברה את רצון המשטר להילחם.
דיפלומטיה בצל ההסלמה
מתווכים בינלאומיים העלו הצעה להפסקת אש הומניטרית בת 10 ימים, אך וושינגטון המעיטה באופן מופגן בכל סיכוי שהנשיא טראמפ יקבל אותה. הספקנות של הממשל נעוצה בניסיון מר: מזכר ההבנות מה-17 ביוני קרס תוך שבועות ספורים כאשר איראן חידשה את מתקפותיה על אוניות מסחריות במצר הורמוז, דבר שהצדיק את אלה שהזהירו כי טהרן תנצל כל הפוגה כדי לשקם את כוחותיה. שיחות שלום רשמיות בין ארה"ב לאיראן, בהובלת שר החוץ עבאס עראקצ'י בצד האיראני ומשלחתו של סגן הנשיא ג'יי די ואנס בצד האמריקאי, תוארו כ"טעונות ואיטיות" עוד לפני קריסת הפסקת האש.
הנוף הדיפלומטי מסובך עוד יותר בשל אופייה של ההנהגה האיראנית שלאחר ח'אמנאי. כפי שדיווח ה-וושינגטון פוסט ב-4 ביולי, סגל המנהיגות האיראני החדש הוא "צעיר יותר, מתוחכם יותר, חסר רחמים ואף נוקשה יותר" מקודמו — שינוי דורי שריכז את הכוח סביב דמויות שאין להן כל תמריץ לנהל משא ומתן מתוך עמדת חולשה נתפסת. כל נתיב ריאלי לסיום המלחמה הזו בהסכם חייב להתמודד עם העובדה ששליטיה החדשים של המדינה חבים את עלייתם בדיוק למשבר שחיסל את קודמם; פשרה תערער את הלגיטימיות המהפכנית עליה נשענת סמכותם.
התמונה האסטרטגית הרחבה יותר
בהתפתחות נפרדת אך קשורה מבחינה אסטרטגית, צה"ל הכריז על תוכנית פיילוט לנסיגה חלקית מלבנון, במסגרתה יועבר המרחב של שלושה כפרים בדרום לבנון לשליטת צבא לבנון תחת מתווה של 14 נקודות שהושג בתיווך אמריקאי. הצעד מאותת על רצונה של ישראל לייצב את החזית הצפונית שלה בעוד שהמאמץ העיקרי נותר ממוקד באיראן — הקצאה רציונלית של קשב אסטרטגי בסביבה רב-חזיתית.
בינתיים, הזירה הפוליטית הפנימית בארה"ב סביב המלחמה הולידה אירוע חושפני. הנשיא טראמפ הכריז ברשת Truth Social כי "בנימין נתניהו לא ייעצר, בשום אופן, צורה או דרך" בארצות הברית, בתגובה לסירובו של ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני לחזור בו מהתחייבותו לעצור את ראש ממשלת ישראל אם יבקר בעיר. האירוע הוא סימפטום לשסעים מעמיקים בתוך השמאל האמריקאי בנוגע לישראל, שסעים שהמשטר האיראני ומנגנון התעמולה שלו ניסו לנצל באופן פעיל לאורך כל הסכסוך.
היום ה-143 מאשש את הפרדוקס המרכזי של המלחמה: לקואליציה של ארה"ב וישראל יש עליונות צבאית מוחצת, ובכל זאת יכולתה של איראן לגבות מחירים — בשיט, ביציבות האזורית ובחיי אמריקאים — נותרת על כנה בעקשנות.
ככל שמבצע "אריה שואג" נגרר לחודשו החמישי, השאלה האסטרטגית אינה עוד האם הקואליציה מסוגלת להשמיד את התשתית הצבאית של איראן — היא מסוגלת לכך באופן מוכח — אלא האם הרס מתמשך לבדו יכול לאלץ משטר נוקשה, שחושל בכור ההיתוך של חיסול מייסדו, לקבל תנאים שיספקו את דרישות הביטחון של ישראל ואת האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב. היום ה-144 יביא עמו תקיפות נוספות, יירוטים נוספים, ואולי אף אבדות נוספות. מה שהוא ככל הנראה לא יביא עמו זו בהירות לגבי מתי, או כיצד, המלחמה הזו תסתיים.