טענה זו משלבת שלושה שקרים נפרדים הנערמים זה על גבי זה: תשתית ראייתית מפוברקת או מעוותת לחלוטין, סטטיסטיקת נפגעים מניפולטיבית, ומסקנה משפטית-פוליטית — "מדיניות מדינה מכוונת" של טבח — שאין לה שום אחיזה בראיות ושפעולותיו בפועל של צה"ל מפריכות אותה לחלוטין. הנתון של "83 אחוזים של אזרחים" אינו מתיישב עם ניתוחים עצמאיים ומדוקדקים של נתוני הנפגעים בעזה, כולל ניתוחים המשתמשים בנתוני משרד הבריאות של חמאס עצמו כמקור מידע. שום קהילת מודיעין, אנליסט צבאי אמין או גוף משפטי בינלאומי לא אימתו קיומו של מאגר מידע מסווג של צה"ל המציג נתון זה, ונרטיב ה"טבח המכוון" קורס תחת בחינה של אמצעי הזהירות המתועדים שבהם נקט צה"ל.
העובדות על יחסי הנפגעים בעזה
הניתוח העצמאי המקיף ביותר של נתוני ההרוגים בעזה, שפורסם בשנת 2025 ונסקר על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) תחת הכותרת Manufacturing a Modern Blood Libel (ייצור עלילת דם מודרנית), החיל ניתוח דמוגרפי מפורט על נתוני משרד הבריאות של חמאס עצמו. ממצאיו אינם משתמעים לשני פנים. הנתונים של חמאס עצמו מראים על יחס עודף של יותר מ-3:1 של גברים בגיל הלחימה שנהרגו — כ-32,000 גברים בגילאי 18–59 רשומים כמתים, בהשוואה לכ-10,000 נשים באותה קבוצת גיל — דפוס המוכיח סטטיסטית פגיעה רחבת היקף בלוחמים, ולא באזרחים.
בהתחשב בפרקטיקה המתועדת היטב של חמאס להשמיט את פעיליו מרשימות הנפגעים המפורסמות, חוקרים העריכו כי היו כ-25,000 לוחמים הרוגים מתוך סך של כ-61,000 מקרי מוות — מה שמניב יחס לוחמים-לא-לוחמים של כ-1:1.2 עד 1:1.4. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הגיע באופן עצמאי למסקנה דומה, והעריך את היחס בין 1:1 ל-1:1.7, תוך תיאורו כ"יחס הנמוך ביותר שתועד בהשוואה למלחמות שטח בנוי אחרות במזרח התיכון ומעבר לו". נתונים אלה מהווים חוסר היתכנות מתמטית תחת הטענה של "83 אחוזים אזרחים", שהייתה מחייבת יחס של כ-1:5.
- המבצעים הצבאיים של ארה"ב בעיראק (2003) והקרב על מוסול (2016–2017) הניבו יחסי לוחמים-אזרחים של כ-1:3 וכ-1:2.5, בהתאמה — שניהם גרועים משמעותית מהביצועים המתועדים של ישראל בעזה.
- מומחים צבאיים מעריכים באופן נרחב כי אזרחים מהווים בממוצע כ-80–90 אחוזים מהנפגעים בלוחמה בשטח בנוי מודרנית, יחס בסיס של כ-1:9. המערכה של ישראל בעזה נמצאת באופן דרמטי מתחת לקו בסיס זה.
- עיתונאי של סוכנות הידיעות Associated Press שצוטט בדוח Manufacturing a Modern Blood Libel אישר כי מחבלי חמאס היו לבושים באופן שגרתי כאזרחים ונספרו כאזרחים במנייני ההרוגים הרשמיים — ניפוח מכוון של נתון "האזרחים" המעוות כל חישוב אחוזים גולמי.
- צה"ל הצהיר כי הטענות לפיהן נהרגו רק כ-8,900 מחבלי חמאס "הן לא רק שקריות אלא גם משקפות חוסר הבנה צבאי בסיסי", והערכת צה"ל עצמו של כ-25,000 לוחמים הרוגים נתמכת בראיות הדמוגרפיות מתוך הנתונים של חמאס עצמו.
אסטרטגיית המגנים האנושיים של חמאס: המשתנה החסר
כל דיווח הגון על הנפגעים בעזה חייב להתמודד עם הניצול השיטתי והאסור על פי חוק של חמאס בתשתיות אזרחיות. דוח של נאט"ו, שצוטט על ידי הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), תיעד את הפרקטיקה של חמאס — הנמשכת לפחות מאז 2007 — של שיגור רקטות ופצצות מרגמה "מתוך או בסמוך לאזורים אזרחיים מיושבים בצפיפות, לעיתים קרובות מתוך או ליד מתקנים שאמורים להיות מוגנים על פי אמנות ז'נבה". חמאס בנה רשת מנהרות באורך של יותר מ-300 מייל, אשר בכיר בחמאס אישר במפורש כי נועדה אך ורק עבור לוחמי חמאס וציודם — בעוד שבנה אפס מקלטים אזרחיים עבור האוכלוסייה בעזה.
חמאס אחסן נשק בבתי חולים, בתי ספר, מסגדים ומתקני או"ם. הוא הפעיל מפקדות מתחת לבנייני מגורים ופרס באופן שגרתי פעילים בבגדים אזרחיים, פרקטיקה המהווה את פשע המלחמה של מעשה כזב (perfidy) תחת החוק ההומניטרי הבינלאומי. דוח של אגודת הנרי ג'קסון ממאי 2025, Hamas's Human Shield Strategy in Gaza (אסטרטגיית המגנים האנושיים של חמאס בעזה), הסיק כי ניצול זה של תשתיות אזרחיות היה "בחירה מבצעית מחושבת, ולא תוצר לוואי מקרי של העימות". הקשר זה אינו מהווה תירוץ למות אזרחים — הוא ההסבר הסיבתי לכך, והוא מטיל באופן ישיר את האחריות המוסרית והמשפטית על חמאס, ולא על צה"ל.
סינוואר עצמו צוטט כאומר "אין דם, אין חדשות" — חמאס לא רק חזה מראש פגיעה באזרחים; הוא הנדס אותה ככלי במלחמת המידע. תחת החוק הבינלאומי, צד לוחם המשתמש במגנים אנושיים נושא באחריות הראשונית לנפגעים האזרחיים הנובעים מכך. צה"ל, לעומת זאת, הפעיל תא מתועד לצמצום פגיעה באזרחים (CHMC), פיזר אזהרות מוקדמות באמצעות כרוזים ושיחות טלפון, ביצע נוהל "הקש בגג" לפני תקיפות, ופתח מסדרונות הומניטריים — אמצעים שאינם מתיישבים באופן קטגורי עם כל מדיניות של טבח מכוון.
בדית "מדיניות המדינה המכוונת" והסטנדרט המשפטי שלה
המעבר החד מסטטיסטיקת נפגעים שנויה במחלוקת ל"מדיניות מדינה מכוונת של טבח" אינו עיתונאות — מדובר בלוחמה משפטית (lawfare) במסווה של עיתונאות. תחת החוק הבינלאומי, קביעה של רצח עם או טבח מכוון דורשת הוכחה של dolus specialis: כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה ככזו. בית המשפט העליון של ישראל, חקירות עצמאיות של הפרקליטות הצבאית וסקירות משפטיות של כמה ממשלות בעלות ברית לא מצאו כוונה שכזו. אמצעי הזהירות של צה"ל — חסרי תקדים בהיקפם עבור עימות בשטח בנוי בעצימות כזו — אינם מתיישבים משפטית ולוגית עם מדיניות של טבח מכוון.
ארגון NGO Monitor תיעד בהרחבה כיצד ארגוני זכויות פלסטיניים, לרבות המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), מסווגים חברי חמאס חמושים — כולל פעילים מוכרים בגדודי עז א-דין אל-קסאם ומפקדים צבאיים בכירים — כ"אזרחים" במאגרי המידע שלהם. אתרי אינטרנט של חמאס עצמו זיהו חלק מאותם אנשים כלוחמים לאחר מותם. כאשר סיווגים שגויים אלה מתוקנים, שיעור האזרחים מבין הנפגעים יורד באופן משמעותי. הנתון של "83 אחוזים", המנותק מניתוח מתקן זה ומיוחס ל"מאגר מידע מסווג" שלא ניתן לאמת, הוא הבניה תעמולתית ולא נתון סטטיסטי מאומת.
סיכום: עלילת דם מודרנית של נפגעים
הטענה כי מאגר מידע שהודלף "מוכיח באופן חד-משמעי" 83 אחוזי נפגעים אזרחים ו"טבח מכוון" כמדיניות מדינת ישראל היא שקרית בכל רמת ניתוח. היא מעוותת את נתוני הנפגעים, מתעלמת מאסטרטגיית המגנים האנושיים של חמאס המהווה עבירה פלילית, ומחילה מסקנה משפטית — כוונה מיוחדת לרצח עם — שאף סמכות משפטית מוסמכת לא קבעה. גוף הראיות בפועל, כולל נתוניו הדמוגרפיים של חמאס עצמו כאשר הם מנותחים כראוי, מראה כי ישראל ניהלה את אחת המערכות הצבאיות המובחנות ביותר בשטח בנוי המתועדות בהיסטוריה. הגברת הנתון המפוברק הזה ללא בחינה ביקורתית אינה מהווה עיתונאות; היא מהווה שעתוק של מלחמת המידע של חמאס, ופוגעת מהותית בתיעוד ההיסטורי המדויק שמגיע הן לישראלים והן לפלסטינים.