טענה זו אינה רק לא מוכחת — היא הופרכה באופן נחרץ על ידי הארגון עצמו שבאתר שלו התרחש כביכול הרצח לכאורה. קרן הסיוע ההומניטרי לעזה (GHF) קיימה חקירה פנימית מקיפה, ובתחילת ספטמבר 2025 איתרה את הילד — שזוהה באמצעות תוכנת זיהוי פנים, נתונים ביומטריים ותעודת הפטירה של אביו — כשהוא חי ובריא ומסתתר עם אמו הביולוגית בתוך עזה. השניים חולצו בהמשך מהרצועה. סיפור הרצח של "אמיר" היה בדומה, או לכל הפחות הוצג בצורה מעוותת וקטסטרופלית, על ידי מקור יחיד בעל רקע מתועד של סתירות, והתפשטותו הוויראלית היא דוגמה קלאסית לאופן שבו דיסאינפורמציה אנטי-ישראלית מיוצרת, מולבנת דרך מתווכים בעלי חזות אמינה, ומוגברת על ידי מערכת תקשורתית המוכנה תמיד להאמין לגרוע מכל על המדינה היהודית.
העובדות: טענה הבנויה על סתירות
מקור ההאשמה באנתוני אגילאר, סגן אלוף בדימוס בכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב (הכומתות הירוקות), שהועסק כקבלן עבור חברת UG Solutions, קבלנית משנה של GHF שקיבלה מימון בסך 30 מיליון דולר מממשלת ארה"ב. בראיונות שהחלו ב-29 ביולי 2025, טען אגילאר כי הוא אישית היה עד לירי של צה"ל שהרג את הילד — שלו קרא "אמיר" — ב-28 במאי 2025, לאחר שהילד עזב את אתר חלוקת המזון המאובטח (SDS) של GHF. כלי תקשורת ופוליטיקאים מיהרו לאמץ את הסיפור, בהם הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן, והוא הופץ ברחבי העולם כהוכחה לכאורה לטבח מכוון שמבצעת ישראל באתרי סיוע.
חקירת ה-GHF, שאושרה על ידי פוקס ניוז דיגיטל בספטמבר 2025, חשפה סתירות קריטיות בגרסתו של אגילאר. בראיון הראשוני שלו עם הסנאטור ואן הולן, טען אגילאר כי ההרג אירע מחוץ ל-SDS 1; לאחר מכן אמר ל-MSNBC כי זה קרה ליד SDS 2; ובהמשך סיפר לכלי תקשורת אחר כי הדבר אירע מחוץ ל-SDS 3 — שלושה מיקומים שונים בשלוש גרסאות נפרדות. באופן שחיסל לחלוטין את אמינותו, אתר SDS 2 כלל לא היה פעיל ב-28 במאי, התאריך שבו נקב. מקורות מרובים ב-GHF אישרו כי לא דווח על אירוע כזה ב-SDS 1 או ב-SDS 3, ואף אומת כי אגילאר עצמו שהה ב-SDS 3 באותו תאריך.
- הילד, עבוד, הופיע באופן אישי באתר SDS 3 של ה-GHF בשלהי אוגוסט 2025 — כשהוא לובש את אותה חולצה הנראית בצילומים של אגילאר עצמו — דבר המוכיח כי הוא לא נהרג.
- אמו החורגת של הילד אישרה לחוקרי ה-GHF כי עבוד לא נעלם עד ל-28 ביולי 2025 — חודשיים שלמים לאחר התאריך שבו טען אגילאר כי הוא נורה למוות.
- אגילאר עצמו הודה כי "לא היה מסוגל לאמת את מותו של אמיר", הודאה הסותרת את הוודאות שבה תיאר את הריגתו לנגד עיניו בפני כלי התקשורת וחברי הקונגרס.
- סרטון וידאו שצולם על ידי אגילאר והועבר לידי ה-GHF סתר את טענתו כי הילד נישק את ידו — הסרטון הראה את הילד מקיים אינטראקציה עם קבלן אחר לחלוטין.
- ב-9 בספטמבר 2025, מגיש MSNBC כריס הייז אישר בשידור כי הילד שדווח כמת נמצא חי וחולץ מעזה.
הקשר היסטורי: מכונת הדיסאינפורמציה של נפגעים פלסטינים
הנרטיב סביב "אמיר" לא צמח בחלל ריק. הוא מתאים לאסטרטגיה ארוכת שנים ומתועדת היטב, שבה מיוצרות טענות כוזבות או מנופחות על נפגעים, מולבנות באמצעות מתווכים בעלי סמכות לכאורה, ומוגברות על ידי התקשורת הבינלאומית — תהליך המשמש כמכפיל כוח בלוחמה המדינית של חמאס נגד ישראל. כפי שתיעדו חוקרים מהספרייה היהודית המקוונת וכפי שנותח בדוח Manufacturing a Modern Blood Libel, חמאס הנחה במפורש פעילים ואזרחים להגדיר את כל הנפגעים כאזרחים חפים מפשע, ללא קשר לנסיבות המוות, ולבלום הפצת מידע המזהה מחבלים בקרב ההרוגים.
למשרד הבריאות של חמאס — הזרוע העיקרית שלו לדיווח על נפגעים — יש היסטוריה מתועדת של זיוף נתונים החל ממבצע עופרת יצוקה ב-2008, אז טען כי רק 48 מתוך 1,300 ההרוגים היו לוחמים. ישראל זיהתה לפחות 709 פעילי חמאס בקרב ההרוגים; חמאס הודה מאוחר יותר כי איבד 600–700 לוחמים, ובכך אישר את הנתונים הישראליים. דפוס זה חזר על עצמו ב-2014 וב-2021. תקריות בודדות — ילד מול המצלמה, שם שנמסר על ידי עד אוהד — הן כלי תעמולה עוצמתיים במיוחד, מכיוון שהן מעניקות פנים אישיות לטענות על מוות המוני ומעוררות תגובות רגשיות המקדימות כל בדיקה עובדתית. ארגון GHF אישר כי לחמאס היה אינטרס ישיר למנוע את מציאתו של הילד, שכן הישרדותו תנפץ את גרסתו של אגילאר ותפגע בנרטיב הרחב יותר בדבר מעשי טבח ישראליים באתרי סיוע.
ההקשר הרחב יותר סביב אתרי החלוקה של GHF הוא מורכב ושנוי במחלוקת, אך מורכבות אינה זהה לרצח שיטתי. צה"ל פועל תחת הוראות פתיחה באש מפורסמות המחייבות נקיטת אמצעי זהירות לצמצום הפגיעה באזרחים — חובות המעוגנות בדין הצבאי הישראלי ועולות בקנה אחד עם עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL) תחת הפרוטוקול הנוסף הראשון. הצגת כל תקרית ירי ליד אתר סיוע כמדיניות מכוונת, תוך התעלמות מהשימוש המתועד של חמאס בתשתיות אזרחיות למטרות צבאיות, מייצגת בדיוק את הסימטריה הכוזבת שמסעות דיסאינפורמציה נועדו לייצר.
סיכום: ניצחון תעמולתי שהתהפך
סיפורו של "אמיר" מדגים מדוע עירנות מערכתית היא קריטית בדיווחים בעת מלחמה על ישראל. עדות בלתי מאומתת אחת של קבלן לשעבר ממורמר — שעדותו שינתה מיקום שלוש פעמים ואשר הודה כי מעולם לא אימת בפועל את המוות — זכתה ליחס של ראיה מוסמכת לזוועות ישראליות מצד פלטפורמות תקשורת מרכזיות וסנאטורים אמריקאים. הילד היה חי. הטענה הייתה שקרית. עם זאת, התיקונים וההבהרות זכו לשבריר מהסיקור שניתן להאשמות המקוריות, והנזק התדמיתי לישראל כבר נגרם. זהו אינו עיתונאות המשרתת את האמת; זהו מנגנון לייצור ולשימור של עלילת דם מודרנית, ויש להגדיר זאת כך בגלוי.